הנשר חג בעצלתיים, דואה על זרמי האוויר החם שמעל לצוק הענקי,
עיניו החדות סרקו את האדמה, מחפשות ארנבת חמקמקה שראה קודם
לכן, כשלפתע הבחין בהולך-על-שתיים שעמד בקצה הצוק, גפיו
העליונים העבים פרושים לצדדים כמו כנפיים.
הנשר נחר בבוז, הוא לעולם לא יוכל להמריא עם הכנפיים השמנמנות
האלה, אין לו אפילו נוצות!
"חוצפה יש להולכי השתיים האלה!" אמר לעצמו.   "לא מספיק שזוכים
הם בכל הציד הטוב, וממלאים את השמיים ביצורי המתכת שלהם
שצורחים בקולי קולות ומבריחים את הארנבות, עכשיו הם גם רוצים
לעוף!  הם לא ינוחו עד שיגרשו אותנו, השליטים הצודקים של
השמיים, ממקומנו!"
זעמו התלקח ביתר שאת כשלפתע הולך השתיים זרק עצמו מהצוק, כמו
גוזל הלומד לעוף בפעם הראשונה.
"שום הולך שתיים מחורבן לא הולך ללמוד לעוף בזמן שאני פה." רטן
לעצמו הנשר, קיפל את כנפיו צמוד לגופו, וצלל במהירות מדהימה,
כמלאך נקמה, היישר לעבר הדמות ההולכת וקטנה, הנופלת במהירות
לעבר הקרקע.
בזעמו, לא שם לב הנשר כי ההולך על שתיים אינו מצליח לעוף כלל,
הוא היה מלא חימה צדקנית.
כשלבסוף הגיע אל ההולך על שתיים, התנגש הוא בו בכל הכוח.
ההולך על שתיים נאנק בהפתעה ועף לעבר קיר הצוק, ובאחד מצירופי
המקרים הללו שאיש אינו יכול להסבירה, עף הוא היישר לתוך פתח
בקיר, עבר דרכו ונחת בפיסוק איברים על קרקע מערה.
הנשר לא בזבז זמן בשאלות ועף היישר לתוך המערה בעקבותיו.
ההולך על שתיים נראה מאוד מבולבל, וליבו של הנשר גאה בגאווה,
התקפתו לא השאירה ספק מי היה השליט האמיתי של השמיים!
הוא ניקה נוצותיו בהמתינו בסבלנות שההולך על שתיים יארגן עצמו
בצורה מכובדת, רחמיו כמעט נכמרו על היצור המסכן, מלא אבק, שרוט
ופרוותו המוזרה הצבוענית מלאה קרחות החושפות עור חיוור תחתיה,
אך חובתו הייתה להגן על שלטונם של הנשרים, ואף הולך על שתיים
לא יגזול מהם את מה ששלהם בזכות.
לבסוף התיישב ההולך על שתיים, והנשר החליט כי הזמן מתאים.
"אני והנשרים האחרים שליטים פה, אם ברצונך ללמוד לעוף, עשה זאת
במקום אחר." אמר הנשר בסמכותיות.
ההולך על שתיים הביט בו במבט שהנשר חשב שהביע זעזוע, אם כי לא
היה כה טוב בלפרש מבטים של גזעים חסרי כנפיים.
"אתה, אתה מדבר!" הוא זעק בארשת שאפילו הנשר פירש בקלות כפחד.
"אנו הנשרים, תמיד דיברנו , אין זאת אשמתנו אם אתם ההולכים על
שתיים אינם מקשיבים." ציין הנשר.
האדם לא נראה משוכנע, והחל למלמל לעצמו בקול כה חלש שאפילו
שמיעתו המעולה של הנשר קלטה רק מספר מילים, מהם "טראומה" חזרה
מספר פעמים, ו"הזיות" גם עשתה הופעה.
סבלנותו של הנשר החלה לאזול.
"בוא נעשה ככה," הציע.  "אתה לא חייב להאמין לי, אך אולי תשעה
ספקנותך ותקשיב לי לעת עתה עד שאסיים דברי?"
ההולך על שתיים הפנה אליו מבט מופתע, חשב לרגע, ואז הנהן.
"יופי, אז קודם כל שתדע שאיזור זה, כמרחק יום מעוף מכל צדדי
הצוק, שייכים לי ולעוד שלושה משפחות של נשרים, לכם ההולכים על
שתיים יש מספיק מקום ללמוד לעוף ואיננו מסכימים שתעופו לנו בין
הכנפיים כא-"
"ללמוד לעוף? על מה אתה מדבר?" קטע אותו האיש.
"אל תנסה להכחיש!" רתח הנשר, זעמו חזר אליו.   "במו עיני
ראיתיך קופץ מהצוק ומנסה לעוף!"
ההולך על שתיים נראה מבולבל לרגע, ואז עשה דבר משונה.
פניו התעוותו, הוא החל לרעוד, ולבסוף צחוק אדיר יצא מפיו, הוא
התקפל על הרצפה ואחז בבטנו וצחק עד שדמעות עלו בעיניו.
הנשר לא ידע כיצד להגיב, האם האיש מטורף?
מחשבה אפלה עברה בראשו, האם הוא צוחק עליו? משום שאם כן, ינקר
עיניו מראשו ויאכילם לגוזליו.
כשההולך על שתיים נרגע מצחוקו ומחה דמעותיו, ראה הוא את תנוחתו
המתוחה של הנשר, והחליט להסביר את סיבת צחוקו.
"אומנם מה שראית נכון היה." אמר.  "אך טעית בפירוש כוונותי,
האדם איננו יכול לעוף בכוחות עצמו, אנו בני האדם יודעים זאת,
מבטיח אני לך שלא ניסיתי בשום פנים ללמוד לעוף."
הנשר נרגע במעט, תשובתו של ההולך ע-, האדם, הניחה את דעתו, הוא
התכוון לחזור לצידו אחר הארנבת, אך סקרנותו גברה עליו.
"אז, אם יודע אתה כי אינך יכול לעוף, מדוע קפצת? האם יודע אתה
שאם היית פוגע בקרקע היית נהרג?"
פניו של האדם קדרו, כאילו רק עתה נזכר בדבר שנשכח ממנו עקב
השיחה.
"כן, ידעתי." אמר בקצרה.   "זו הייתה כוונתי."
הנשר נד בראשו והודה למזלו שלא נולד הולך על שתיים טיפש.
"כוונתך הייתה למות?" שאל בתדהמה.
"כן."
"מדוע?"
האיש הביט בו, פניו אפופים באפלה.  "לא תבין את סיבותי."
הפטיר.
הנשר חשד כי הדבר נכון, ההולכים על שתיים עשו דברים מאוד
מוזרים מסיבות שאף אחד חוץ מהם לא הצליח להבין.
אך הוא שאל בכל זאת.
"האם זה בגלל שאינך יכול לעוף?" חקר.
חיוך האיר לרגע את פניו השרוטות של האדם.  "לא." גיחך.
הנשר לא יכל להעלות סיבה טובה יותר מזו לרצות למות.
"האם תנסה עתה שוב?" שאל הוא את האדם.
"אינני יודע," ענה האדם.  "הופעתך והעובדה כי הצלת אותי גורמת
לי לחשוב שוב על החלטתי."
"ומדוע זה?" שאל הנשר בסקרנות.
"משום," אמר האיש, וחיוך קטן עיווה פניו.  "שאולי היה זה סימן
שאסור לי לאבד את חיי, זכיתי להזדמנות שניה לחיי, אולי עליי
לנצל אותה."
הנשר לא ידע מה לאמר על דברים אלה, לא הבין הוא בסימנים אלא הם
סימני ארנבות על הקרקע, ולכן שתק והניח לאיש להמשיך בדבריו.
"אני חושב שאלוהים מנסה לאמר לי משהו." אמר האיש בעוד הנשר
סובב ראשו אנה ואנה, מחפש את האלוהים שדיבר עליו האיש, הוא לא
הבחין באף נפש חיה אחרת במערה ומשך כנפיו.
בני אדם הם מוזרים.
האיש לא התייחס אליו יותר והנשר עף משם, לאחר כמה שעות לכד הוא
ארנבת קטנה, לא שמנה כמו הראשונה שראה, אך תספיק היא, הוא חזר
לקינו והאכיל משפחתו, מספר להם את הסיפור על האדם שלא רצה
לעוף.  בני משפחתו נדו בראשיהם בחוסר אמון, הולכי אדמה מוזרים
הם!
למחרת חזר הנשר אל המערה, אך האדם לא היה שם, וסימני ציפורניים
על הקיר גילו לנשר כי האיש טיפס מטה, מבט מדוקדק של הקרקע אף
אישר כי האיש הגיע בשלום לאדמה שהוא ומינו נועדו להתהלך עליה.
הנשר לא ידע מדוע שינה האיש את דעתו, אך שמח על כך.
הרי ברור כי בני האדם לא נועדו לעוף.