עצור!
ציוויתי על חלומי.
תפסתיך לבסוף
תת מודע חמקמק,
עתה אראה מה
מאכיל אתה אותי בשנתי.
בטני מפרפרת בפחד קדמוני
מתקדם אני
לעבר נופו הקפוא של חלומי.
אגלה את האמת,
לראשונה בחיי.
אכיר עצמי לחלוטין,
אחת ולתמיד.
בצעד החלטי
חציתי גבול חלום ומציאות.
בנוף ילדותי מצאתי עצמי
גופו של ילד קטן ומפוחד
שימש כגופי.
קללות ומריבות
פצעו גופי וצלקו נשמתי,
גרוני ניחר מבכי סוחף.
עזבו אותי! הניחו לי!
או האם עלי לאמר
עזוב אותי?
הנח לי?
נשימתי עצורה
נסוג אני מחלומי
כילד הנוגע בסיר שורף.
עיניי ממצמצות
מזכרון ישן חדש
של דמעות מרות.
אולי צדקו הוגי דיעות,
לפעמים ישנם דברים
שפשוט עדיף
שלא לראות. |
