אל מול אותם צלבים יום יום
בתוך השלג הלבן הצח עומד קפוא,
שאמא לא תדע, שיניתי צורתם לבלי הכר.
שלפוחיות גדולות בקצות אצבעותיי
גדלו אל תוך ליבי צורבות,
עת לידה ישבתי, בליל הזוועות,
חיוורת פנים, לא נשמה עוד את אוויר האכזריות,
ריח דם טרי עוד עומד בו.

היכן היית אלוהים אותן שעות קטנות
בהן כאבתי לבדי, לא אב לא אם,
אחות קטנה לה צלם אנוש כבר אין,
הנה כולם מתים, שרועים עם תולעי גן-עדן,
מחייך אתה,
עודני מאמין.

דמעות חמות על לחיי המזקינות
רק עור פני כפני ילד, אף כי איבדתי
אותה ילדות, זקנתי ללא עת,
שאף העור להתבקע מרוב רצון ילדות.
נראה אני כילד, כשליבי אומר לי כבר
כי אין יותר ללמוד.

היכן היית אלוהים אותן שעות קטנות,
בהן כאבתי לבדי, לא אב לא אם,
אותן שעות קרות, רק רעם הרובים,
שוכבים כל אבותיי עם תולעי גן-עדן,
עוד מחייך אתה,
שקעה אמונתי.