רחוב הקוואסן, בנקוק. עשר בלילה. אלפי אנשים, אף נשמה.
עשרות דוכנים, עגלות וחנויות. הכל למכירה. הם מביטים דרכי,
חושבים כיצד להשיג את הכסף שבכיסי. הם ישיגו כל דבר שאבקש.
סמים, נשים, אוכל בגדים. הם צועקים לעברי מילים בעברית, חצאי
משפטים, קללות, מילים גסות. הכל כדי למשוך את תשומת הלב. הכל
אותו הדבר. רק תן מחיר. לא יכול. לא צריך. לא רוצה. הם מחייכים
בערמומיות. אישה רזה עושה פרצוף מסכן ועצוב. ילד קטן קד עמוקות
עם כוס פלסטיק מרשרשת מולו. זקנה לבושה שחור פורשת ידיה, הן
מכוסות חגורות וצמידים צבעוניים. ואן מקושקש בצבעים הזויים, על
גגו עומדות שלוש בחורות בבגדים צמודים, מציעות אלכוהול
ומחייכות בתאווה. איש זקן על הרצפה, מולו פרושה סחורתו על בד
מלוכלך. שוטר נמוך קומה, לבוש מדים מחויטים ועיטורים צבעוניים,
מביט בעוברים ושבים. עגלה עמוסת מזון, ריחות לא מוכרים.
רחוב הקוואסן, בנקוק. עשר בלילה. אלפי אנשים, אף נשמה.
תיירים ממלאים כל מטר פנוי. מכל הצבעים, מכל המדינות. הם
הולכים בקצב קבוע, עוברים ממקום למקום. הם מביטים לכל עבר.
חבורת בריטים שיכורים, שרים בהתלהבות על קבוצת הכדורגל המועדפת
עליהם, עוברים מפאב לפאב. בלונדינית מחומצנת בלבוש חושפני
בודקת את הסחורה בדוכן תכשיטים. נווד בלבוש בלוי ורסטות ארוכות
מסתובב כתמהוני. זוג מבוגרים יושבים במסעדה, שותים יין
ומחייכים אחד לשני. ישראלים פרועי שיער צועקים אחד לשני מצידי
הרחוב. אמריקאים, יפנים, צרפתים. שחורים, לבנים. קירחים. שמנים
ורזים. עצובים ושמחים. תוהים.
רחוב הקוואסן, בנקוק. עשר בלילה. אלפי אנשים, אף נשמה.
אני צועד באיטיות, אנשים מסתכלים עלי, דרכי. שפות לא מוכרות
מסביב. אנשים צוחקים, צועקים, בוכים. אין סדר בכלום. סרחון
מערימות אשפה ברחוב. סמטאות צרות מתוכן בוקעת מוסיקה
אלקטרונית. סחורות מסודרות בערמות לגובה. דומה, אבל שונה.
ניחוחות של מזון מעגלות המזון המהיר. עיניים עוקבות, בוחנות,
חודרות.
חיוך. מישהי מחייכת אלי. עיניה חודרות למוחי, קוראות את
מחשבותיי. גם היא אבודה כאן. גם היא מחפשת נשמה. אני מחייך
בחזרה. הקולות מסביב דועכים, אני שומע רק את פעימות לבי.
האנשים מסביב מטשטשים ומתערבלים. רק היא ואני. אנחנו. כאן,
באמצע רחוק הקוואסן, בנקוק. עשר בלילה. אלפי אנשים, שתי נשמות.