הוא עמד מולי, ממתין לרגע בו תינתן האות.
מבטו הרצחני היה נעוץ בי, חסר רחמים וחסר מעצורים. הוא עמד
להילחם בי, עד המוות, עד הסוף המר. חרבו שלופה, גופו מכוסה
שריון, ועל ראשו קסדת מתכת בוהקת.
הספירה לאחור החלה. מסביבי שאג ההמון, מנופפים בדגליהם וצמאים
לראות את הדם נשפך.
לקחתי נשימה עמוקה, מרכז את כוחי וממקד את מחשבותיי. שחזרתי
במהירות את כל התרגילים, המכות וההפלות שידעתי, שעשיתי כבר
אלפי פעמים בעבר. אגרוף, בעיטה, קפיצה, הפלה - הכל היה אצור
בתוכי. חשתי את האנרגיה גועשת בתוכי, בעוד הספירה לאחור מתקרבת
לאפס.
"הילחמו!" - נשמעה הפקודה, וכמו כדור הנורה מתותח הסתערתי
קדימה. בלי שליטה, בלי רגע אחד של היסוס, נשלחו אגרופיי לעבר
פניו של יריבי, ומוחי חשב רק על דבר אחד: לפצוע. לחסל. להרוג.
הוא בלם את החבטה הראשונה, אך השניה נכנסה הישר אל אפו. הוא
נאנק בכאב ונסוג לאחור. טיפות דם זלגו על ריצפת העץ של זירת
הקרב. הקהל שאג בטירוף.
לקח לו רק שניה קצרה להתאושש. הוא הניף את חרבו מעל ראשו,
ובצעקת קרב הסתער עלי. התחמקתי במיומנות מלהבו החד, פעם אחר
פעם, ממתין לרגע הנכון. לפתע הוא זינק באוויר ורגלו נשלחה אלי
בסיבוב חד, קצה מגפו הכבדה טס אל גופי. לא הספקתי להתגונן,
וספגתי את מלוא עוצמת הבעיטה בחזי. נאנקתי בכאב בעוד האוויר
מתרוקן מראותי ונהדפתי לאחור. נחתתי על הרצפה ברפיון חושים.
חשתי את כוחי אוזל, אך לא הייתה לי שום כוונה להיכנע.
הוא לא המתין רגע אחד מיותר, והנחית את חרבו לעבר גופי.
התגלגלתי לימין, מתחמק מהלהב, ובתנועה מהירה שלחתי את רגלי אל
עקבו. הוא מעד ונפל באנקה. קפצתי על רגלי והתחלתי לבעוט בו,
בעודו מנסה לקום ולהתאושש.
בעיטה אחר בעיטה, גופו התרוקן מכוח. שטוף חימה, מסוחרר משאגות
הקהל, כל דמי בער בגופי, ולא היה גבול לסיפוק שחשתי מכל מכה
שהנחתתי עליו.
תאוות הדם השתלטה עלי לחלוטין, כמו תמיד. לבחור המסכן לא היה
שום סיכוי. סיימתי את הקרב בתרגיל המפורסם שלי, לפיתה של צוואר
האויב ומשיכה חדה לאחור, לקול שבירת מפרקתו. גופו צנח לקרקע,
רפוי ותלוש. צעקתי את צעקת הנצחון המסורתית שלי ונופפתי
באגרופי באיום. הקהל חימם אותי בעידודו והערצתו.
"יושימיצו מנצח" - הכריז קולו של השופט. חייכתי בסיפוק, אך מיד
עצמתי את עיניי והחשיכה אפפה אותי. ידעתי מה עומד לקרות. בעוד
שניה קצרה אפקח את עיני ושוב הוא יעמוד מולי, אותו לוחם חסר
רחמים, מוכן לסיבוב נוסף של חיים או מוות.
לרגע חלפה במוחי מחשבה מטרידה. האם זה באמת עד המוות? אם כן,
כיצד הוא שב להילחם מולי כעבור רגע? ומה קורה לי כשאני מפסיד?
האם אני קם לתחיה, או אולי מקבל גוף אחר להילחם איתו?  מנין
באתי? מי גידל אותי להיות לוחם אכזר וחסר רחמים? מי קבע שמטרתי
היחידה בעולם המצוייר הזה היא לחסל את האדם שמולי בזירה?
תחושת חוסר האונים ערפלה את חושיי. הרגשתי כמו בובה על חוט, דג
בתוך אקווריום שרואה רק מה שקורה בתוך המים ואין לו מושג איך
נראה העולם מבחוץ, מעבר לזכוכית, שם מחכות כל התשובות. כמעט
שיכולתי לחוש את הדמויות הנעלמות, הדמיוניות, שמביטות בי מאי
שם, שולטות בי, קובעות את גורלי וכל תנועה שלי.
כל המחשבות האלו טסו במוחי באותה שניה חשוכה שבין קרב לקרב.
החלטתי שהפעם לא אלחם. הפעם אתנגד לכוחות המסתוריים שגורמים לי
לשנוא את יריבי, שמכוונים את אגרופיי, ששולטים בגופי ובנשמתי.
וכמו תמיד, ברגע שפקחתי את עיניי וראיתי אותו שוב עומד מולי,
מחכה לאות בו יוכל להסתער עלי עם נשקו, נשכחו כל המחשבות ממוחי
ורק מחשבה אחת נותרה: להרוג. בלי רחמים. לחיים או למוות.
"הילחמו!" - נשמעה הפקודה, ואני, שטוף זעם ותאוות דם, הסתערתי
לפנים.