עוד ציפור של לילה צורחת ואני מחישה את צעדי. אורוגוואי 17,
אמר לי מישהו, שני רחובות מהבית שלי אבל בחושך הזה זה לא נעים
ואני רק מתפללת שהם עדיין ערים. בעצם, הוא.
אורוגוואי, אורוגוואי... שמה של הארץ האקזוטית מתנגן לי בראש
ואני חולמת שוב להתעופף מכאן, רחוק, כמה שיותר רחוק, כמו
ציפור. אבל בינתיים כאן, ברחוב החשוך הזה, לוקחת את הפניה
ונכנסת לרחוב בו הוא גר. מפלסת את דרכי אליו, עוד לא יודעת איך
אבל אני עוד אדע. הברכיים מתחילות לרעוד, מה אם יתפסו אותי?!
מציצה כמו גנב-לילה, כמה שפל מצדי, אני חושבת ומנסה להדחיק את
המחשבות על חוסר השפיות. יש לי מטרה והיא חשובה מהכל.
אני מתקרבת לבניין. אור קלוש של טלוויזיה בוקע מאחד החלונות
בקומה הראשונה, בחלון השני אור. אני אוחזת בשיח, מקווה לא
לדרוך על איזה חתול משוטט, או גרוע מזה, נחש. מציצה מהחלון
הראשון ורואה כלום. אני מפלסת חרישית את דרכי לחלון השני.
בינגו.
אני רואה אותו והלב שלי מחסיר פעימה. הנשימה שלי נעתקת. אני
מוציאה משאף, לוקחת שאיפה ומנסה לעצור את הנשימה הכבדה שבאה
אחרי. הוא לבד. יושב על הספה בסלון שלו, מסתכל על הטלוויזיה.
הוא מרים ספל כחולה ושותה ממנה. אני תוהה מה הוא שותה. אני
מחכה שמשהו יקרה, שיעשה משהו, אבל הוא יושב בנחת, לא ממהר. אני
שומעת קול. מציצה אחורה בבהילות אבל אין שם כלום. זו אשתו,
נכנסת לחדר ומתיישבת לידו. לידו, קרוב מדי, לטעמי לפחות. אני
בוחנת אותה. גילה רשום על תווי פניה כמו תמונה המוצגת לראווה
במוזיאון. היא לא יפה, לא כמוהו. מלאה, בטנה מתקפלת בקפלים לא
מחמיאים כשהיא יושבת. והוא - שופע חיוניות, עדיין כאן, עדיין
חי, לא נרקב כמוה. מה הוא עדיין עושה איתה? אני חושבת בזעם. מה
יש לו לחפש שם? מעניין אם הוא בוגד בה. בטוח שהוא כן, כל אחד
היה עושה זאת. היא נראית כמו אמא שלו. עכשיו היא אוספת את ידו
אליה, לבי נצרב. הוא לא מתעניין במחווה שלה, לא מתיק את עיניו
מהמרקע אך גם לא מתנגד, יש תקווה, אני חושבת.
נשימותיי כבדות, אך החלון שלהם סגור, הם לא יבחינו בי. אני
ממשיכה להתבונן. הם יושבים בנחת. הוא מצית סיגריה ופתאום שניהם
מסובבים את ראשם לאחור בבת-אחת, כנראה שמעו משהו שאני לא. נערה
גבוהה ויפה נכנסת לחדר. הבת שלו. ידיהם עדיין שלובות, הם לא
מתביישים בגילויי החיבה שלהם. אני בוחנת אותה - כבת 17, תמירה
וצחה, דומה לו, יש לה מזל שלא לקחה הרבה מאמה. יש לו בת כל כך
גדולה, אני נרעשת. גילי יותר קרוב לגילה מאשר לגילו, אני עושה
חישוב מהיר. האם ובתה מתווכחות על משהו, אני רואה זאת לפי
תנועות הידיים. הוא יושב אדיש, כאילו לא אכפת לו מהמתרחש. הבת
רוקעת ברגלה. האם משלבת ידיה ומחזירה את מבטה למרקע. הבת
ממשיכה לעמוד. היא קוראת לו, לאביה, אני שומעת את קריאתה הרמה
אפילו דרך החלון הסגור. לבסוף הוא מרים את ידו ומצביע על משהו.
הבת נעלמת לרגע, כשהיא חוזרת היא מושיטה לו ארנק. הוא מוציא
ממנו שטר ומושיט לה. היא רוכנת מעליו ונושקת לו על לחיו, הוא
מחייך. החיוך שלו מקסים, מדהים, כובש. פניה של אשתו מקבלות מבט
של אי שביעות רצון. הבת יוצאת מהחדר. אני מניחה שהיא עזבה את
הבית. אני מיטיבה את הסתתרותי בשיחים ורואה אותה יוצאת מחדר
המדרגות בצעדים מהירים, מתופפת בעקביה הגבוהים. היא יפה ועצמות
לחייה כעצמות לחייו. אני ממתינה עד שהיא מתרחקת במורד הרחוב
וחוזרת לחלונם. הם מתווכחים. האישה מניפה את ידיה וצועקת. הוא
ממשיך לשבת, מדי פעם זורק מילה לעברה אבל אני לא שומעת מה הם
אומרים. אחרי כמה דקות הוא קם ופוסע במהירות לכיוון דלת הסלון.
אשתו מנסה לתפוס בשרוולו אך הוא, בתנועה מהירה, מושך את ידו
ממנה ויוצא בזעם.
אשתו מתיישבת על הספה ושמה ראשה בידיה. נדמה לי שהיא בוכה אבל
אני לא בטוחה. תחושת שמחה מציפה אותי. אין לי מה לעשות פה
יותר.

בלילה אני חולמת עליו. הוא מלטף אותי על ראשי. לא ברכות,
בתשוקה, ומביט אל תוך עיניי. אחר כך הוא לוקח את ידי ומוביל
אותי אחריו. אנחנו נכנסים לרכב שלו ונוסעים. ידו האחת בטוחה על
ההגה, השניה מלטפת את מוט ההילוכים, מכניסה לרביעי, ואז לחמישי
ואנחנו מתרחקים. הוא לוקח אותי לנופים שאני לא מכירה ואז אני
מתעוררת.

שבוע אני לא רואה אותו. אפילו שאני מקפידה ללכת למכולת בכל
יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום. מתנדבת לעשות את הקניות, שואלת
את אמא אם אולי היא זקוקה למשהו, יורדת לקנות ארטיק, להציץ
בשבועונים, מנסה לפתות את אבא להכין הערב משהו מיוחד, ארוחת
מלכים ויורדת לקנות את הסטייקים.
כן, יש לי אבא והוא אפילו גר איתנו בבית. כל הבולשיט
הפסיכולוגי הזה לא נכון. לא כל בחורה בשנות העשרים שמתאהבת
באיש מבוגר מחפשת את דמות האב, לפחות לא במקרה שלי. אני לא
יודעת מה קורה לי, אני לא נרדמת בלילות.
קמה בבוקר טרוטת עיניים וגוררת גופה לעבודה. מתייקת, מתקתקת,
לא מבינה מה אני עושה פה בכלל. רוצה לרקוד רוצה לשיר לפרוס כנף
לעוף מעל העיר, לעוף רחוק מכאן.  

אני בוחשת בכוס הקפה השישית שלי לאותו יום ומגלה בשמחה שנגמר
החלב. מורחת קצת סומק על הלחיים החיוורות ויורדת למכולת. אני
רואה אותו כבר בכניסה ונשימתי נעתקת.
הוא נעלם באחד המעברים ואני אחריו. הוא נעצר ליד מדף מוצרי
ההיגיינה. אני מציצה בזהירות לראות מה הוא קונה. הוא מרים
קופסת טמפונים, הופך אותה ומגרד את ראשו, מנסה לקרוא מה כתוב
עליה. אולי הוא לא רואה כל כך טוב כי הוא מרחיק את הקופסא
מעיניו. אני נעצרת מאחוריו. לבי דופק כמו מטורף ואני עושה את
עצמי מתעניינת בקופסאות הדייסה לתינוקות. הוא מסתובב. נדמה לי
שהוא מסתכל עלי. אני מנסה בכוח לא להסתכל בחזרה, קוראת את
האותיות הקטנות שעל קופסת המטרנה ועדיין מרגישה את מבטו נח
עלי. אני מרימה את הראש והוא מחייך אלי.
"סליחה", הוא אומר ואני כמעט מסתובבת אחורה לראות שלא פנה
למישהי אחרת.
"כן", אני אומרת בקול צרוד וחלש, מנסה לחייך.
"לא נעים לי לשאול... אבל... את אולי יודעת לעזור לי עם זה?"
אני מזהה מבטא זר בקולו, הרי"ש מתגלגלת. אני מתקרבת ועוזרת לו
לאתר את מבוקשו. אני יכולה להריח אותו, יש לו ריח של סיגריות
וזיעה, ריח גברי.
הוא מודה לי ומתרחק עם העגלה שלו. אחרי שאני מתאוששת, נשענת
לרגע על המדף אני חושבת כמה יפה, גבר שקונה טמפונים. אני מנסה
לנחש למי קנה אותם, זה בטח בשביל הבת שלו, אשתו נראית מיובשת
כל כך. הם בטח כבר לא שוכבים, אני חושבת, מנסה להתעודד, מנסה
למצוא תקווה, דרך, מוסר.
אני מציצה בין המדפים ורואה שהוא כבר בקופה. אני לוקחת מהר את
החלב וממהרת לעמוד מאחוריו בתור. זה בטח הקניות שלו לשבת, אני
חושבת כשהוא מעמיס את המצרכים הרבים על הפס הנע. יגאל, בעל
המכולת שעומד בקופה מניד בראשו כלפי לשלום. אני מחייכת אליו.
"אז מה חדש אצלך?" יגאל שואל את האיש הנחשק שלי ואני מקווה בכל
הלב שיפנה אליו בשמו, מתחננת לכל פיסת מידע עליו.
"הכל כרגיל", הוא עונה לו עם הרי"ש המיוחדת שלו שנשמעת לי
סקסית במיוחד כשהיא יוצאת מפיו. בינתיים הוא מכניס את המצרכים
שלו לשקית. הוא לובש גופייה מסמורטטת שחושפת לעיניי את שרירי
הזרוע שלו. הם מפותחים ושחומים, הוא בטח מתאמן. אני בוהה ומנסה
להשתחרר מזה, שאף אחד לא ישים לב. הוא משלם ומגיע תורי. אני
מתקדמת, שוב יכולה להריח אותו ושואפת עמוק, רק לזכור את הריח
שלו, שיהיה לי על מה לדמיין בלילה, כשלא ארדם. קולו של יגאל
קוטע לי את המחשבות-
"יא-אללה, איזה שכחנית את!" הוא צוחק אלי. האיש שלי מחייך
ומסתכל על השיחה שלנו.
"מ...מה?" אני כמו מקיצה מחלום.
"הרי היית פה לפני שעתיים, מה שכחת לקנות חלב?"
אני מרגישה את לחיי מתחילות לבעור למשמע דבריו וכבר מצטערת
שמרחתי סומק. חייכתי בלי מילים, מנסה להרגיע את עצמי, את לא
הגיונית! אני אומרת לעצמי, איך בדיוק הוא יכול להבין שזה קשור
אליו? ובכל זאת לא נעים לי אבל הוא כבר מרים את סליו ונפרד
מיגאל לשלום-
"תבוא בשבת לריקודי עם!" הוא קורא אליו ואצלי בראש נדלקת נורית
שמהבהבת, "תאמין לי זה יעשה לך רק טוב!" הוא קורא אליו ליד דלת
היציאה.
"להתראות אלחנדרו", אומר לו יגאל ומניף את ידו לשלום.

בוערת מבפנים אני הולכת ברחוב, מנסה להכיל בתוכי את כל המידע
החדש הזה. ראשית אני מפנה את מחשבותיי על מנת לגלגל את שמו על
לשוני בפעם הראשונה. "אלחנדרו...", אני לוחשת לעצמי בקול בלתי
נשמע. כמה סקסי מצידו, אני מתפעלת. מאהב לטיני. אני תוהה מאיזו
ארץ הוא בא, איפה נולד. אי שם בכפר קטן באיזו ארץ
דרום-אמריקאית נידחת, אולי אחת מהארצות שעל שמן קרויים הרחובות
בשכונה שלנו.

באותו לילה אני חולמת עליו שוב.
אני יושבת לבד על ספסל, סביבי הכל ירוק. הוא ונועם- האקס שלי,
חולפים על פני. נועם ממשיך בלי לשים אלי לב, אך האיש שלי נעצר
לידי.
"אתה יודע איך קוראים לה?" הוא מפנה את שאלתו לנועם.
"כן", אומר נועם ומהנהן, ולפני שהוא מספיק לנקוב בשמי אלחנדרו
אומר-
"זאת איזמרלדה, קוראים לה איזמרלדה" ומחייך. אני מחייכת בחזרה
ועומדת לתקן אותו על טעותו אך הוא מקדים אותי ושואל-
"איך קוראים לך?"
"יעל", אני עונה. הוא מחייך אלי שוב, מניף את ידו לשלום וממשיך
עם נועם בשביל.

אוטובוס ראשון עובר בסערה ברחוב הריק. אני מיישרת את השערות
שלי שעפות עם הרוח החמה שלו. מוצאי שבת. אני עולה במדרגות של
המתנ"ס, בחזית על שלט ענק וכתום כתוב- "ריקודי עם למתחילים
ומתקדמים, מוצ"ש ב- 21:00". אני מציצה בשעון, יש לי עוד עשר
דקות. אני מתיישבת על ספסל בחוץ ומציתה סיגריה.
בכניסה לאולם הספורט יושבת אישה מבוגרת ורזה עם שיער אדום.
"כמה זה עולה בבקשה?" אני שואלת אותה ומסתכלת מסביב. הגיל
הממוצע של בני האדם שעומדים פזורים ונרגשים מחוץ לאולם הוא 50,
כשהצעיר בינהם מבוגר ממני בערך ב- 20 שנה.
"20 ש"ח", אומרת לי הקופאית ותולשת כרטיס כתום מהפנקס שלה.
"פעם ראשונה שלך פה?" היא שואלת אותי בקול נלהב.
"כן", אני עונה באדישות ומציצה לאולם. אני נכנסת פנימה ונשענת
בצד על אחד הסולמות. אני מחפשת אחריו בעיניי ולא מוצאת. בכל
לבי אני מתפללת שיופיע, שלא באתי סתם למושב זקנים הזה. חם לי
באולם המוסק בתוך הטריינינג האופנתי שבחרתי בקפידה. אני מתחילה
להתחרט על מעשי הטירוף שגורמת לי ההתאהבות הבלתי אפשרית הזו
לעשות ובדיוק אז אני רואה אותו נכנס לאולם. הוא לובש את אותה
גופייה מרוטה בה ראיתי אותו בפעם האחרונה, על פניו חיוך והכי
חשוב - הוא לבד! בהקלה נשפתי אויר החוצה, העיקר שאשתו לא פה.
הוא צועד ישר לעבר המדריך שעומד בצד ליד טייפ ומכוון את הקלטות
שלו. הם מפטפטים בידידותיות ואני מסיקה שהוא קבוע פה, הווה
אומר - יש לי מקום בו אני יכולה להיות בטוחה שאפגוש אותו פעם
בשבוע. אני מחייכת חיוך לא-רצוני ומסתכלת עליו. תוך כדי שיחתו
העליזה עם המדריך הוא מוריד מעל רגליו את מכנסי הטריינינג
ונשאר במכנסיים קצרות. יש לו שרירים מרשימים בשוקיים וגם צלקת
גדולה. אני מנסה לדמיין את הסיטואציה בה חטף את הצלקת הזו ואז
המדריך מוחא בכפיו ומזמין את כולם להצטרף למעגל. אני לא מתיקה
את עיניי ממנו, חוצה את האולם, אולי אזכה לרקוד דווקא לידו.
המדריך מבקש לפתוח את המעגל ולאחוז ידיים. הוא רחוק ממני מרחק
נגיעה, הוא מושיט את ידו אלי ואני כבר יכולה לדמיין את מגעה
המחוספס, הוא מחייך אלי בהזמנה.
"סליחה, סליחה", אני שומעת קול נשי צורמני במיוחד מאחורי. אישה
שמנה ומזיעה נדחקת ביננו ותופסת לי את היד שהיתה אמורה להיות
בידו. עכשיו לא רק שאני צריכה לאחוז בידה המיוזעת, מימדיה
מסתירים לי את דמותו הקרובה. פתאום אני נזכרת שאפילו צעד תימני
אני לא יודעת לעשות.
ריקודו קל ועל פניו ניכר כמה הוא נהנה. אני מדדה, מנסה איכשהו,
ברגליים מבולבלות, להשתלב בסחף הזה ולא מבינה מה הם מוצאים
בזה, הרוקדים.

אני חוזרת הביתה מיוזעת, מאוכזבת ומותשת. לא החלפנו מילה. אך
בלבי החלטה נחושה- אהיה שם גם בשבוע הבא.

בחלום הזה הוא לא הופיע, אך בתו היתה שם. ילקוט בית-ספר על
כתפיה, היא נדחפת יחד איתי בדוכן של קיוסק.
"תביא לי מסטיקים!" היא צועקת לעבר המוכר ואז מסתובבת אלי
ומחייכת-
"אני נורא אוהבת מסטיקים!" היא אומרת לי ושואלת- "ואת?"
חלום מוזר.

חולף שבוע ואני לא רואה אותו. אני מתגעגעת, תרה אחר פניו
ברחובות.
במוצאי שבת אני מתקלחת, זוכרת ללבוש מכנסיים קצרים מתחת
לטריינינג ושוב הולכת למתנ"ס.
אני מגיעה מוקדם וקונה כרטיס. אני יושבת בצד ומסתכלת סביבי ואז
רואה אותו, עומד ליד השולחן עם השתייה החמה. אני הולכת לשם
בברכיים חלשות, לוקחת כוס ונעמדת מאחוריו, מחכה שיסיים למזוג
לכוסו את המים החמים מהמיחם. הוא מבחין בי ומסתובב.
"את רוצה קפה?" הוא שואל אותי, כאילו תפקידו לארח שם. אני
אומרת שכן ומחייכת אליו.
"תביאי את הכוס שלך", הוא אומר ולוקח ממני את הכוס. הוא מוזג
לי את המים לכוס ואומר-
"זה מסוכן, משפריץ את מים הרותחים", הוא דואג לי כאילו הייתי
ילדה קטנה, אני חושבת. הוא מושיט לי את הכוס המלאה ואומר-
"חכי רגע". הוא מוציא מכוסו את הכפית, מכניס אותה לכוסי ומערבב
את המשקה בשבילי. אני מנסה לצוד את מבטו, מתעלמת מלבי שהולם
בחוזקה. הוא מסיים לערבב, מסתכל עלי ואומר לי בחיוך-
"בבקשה". אני מתכוונת לומר תודה ואז היא מגיחה מאחורינו-
אשתו!
"המדריך לא הגיע!" היא מספרת לו בקול רם, מתעלמת מנוכחותי
ומהרגע הקסום שלנו. גם לה מבטא זר.
"בועז לא הגיע?" הוא מסתובב אליה בהתעניינות ומשאיר לי גב. אני
מחיטה לוותר והולכת משם, נכנסת לאולם.
"סליחה!" קוראת אחרי הקופאית משבוע שעבר, "לא להכנס עם הקפה
בבקשה!"
"אה, סליחה", אני אומרת ובא לי להעלם. אני מתיישבת בצד. לא
רחוק ממני יושב האיש שלי והאישה שלו לידו. מה היא באה? הזונה
הזאת.
המדריך המחליף קורא לנוכחים להכנס לאולם, "אנחנו מתחילים", הוא
אומר. אני שוקלת אם ללכת או להשאר ומחליטה שזה יראה מוזר מדי
אם אלך עכשיו ונכנסת. אני נעמדת במעגל במקום אקראי. האיש שלי
מגיע עם אשתו ונעמד דווקא לידי, מושיט לי את ידו בחיוך, אשתו
מחזיקה את ידו מהצד השני.
המדריך מסביר את הצעדים של ריקוד חדש. סוף סוף אני שווה להם,
גם הם לא יודעים את הצעדים. אך הריקוד הבא הוא ריקוד שהם
מכירים כבר. רגליי שוב מנסות לעקוב ואלחנדרו מתנדב להסביר לי.
ידי בידו הוא מכוון אותי, אומר לי "לא ככה" ו- "יופי, זה
תפסת". משהו מתחולל בתוכי ואני רוצה הביתה.

אני מגיעה הביתה ונכנסת להתקלח. ערומה אני מתיישבת על המיטה,
מנגבת את שערי במגבת ומנסה לחשוב.
אני שמה עלי תחתוני תחרה שחורים ומטלפנת לנועם.
"רוצה לבוא אלי?" אני שואלת אותו.
"עכשיו?" הוא שואל בחזרה.
"כן, עכשיו. תישאר לישון", אני מנסה לפתות אותו.
"אוקיי, אני בא", הוא אומר.