שיחות של ארבע לפנות בוקר
בז עף בשמיים
דגים מכונפים שוחים באדמה... בלה!
תלשתי את הדף מהמחברת שכריכתה מקושטת בפרחים, קימטתי אותו עד
זוב דם וזרקתי אותו לפח.

"אתה חושב שאני נכה רגשית?" שאלתי את אמיר.
"רעיה, אני לא יודע מה את", אמר ונשף, "אבל אין לי כוח לשטויות
שלך".
הדלקתי סיגריה ושתקתי.
"אולי באמת תפסיקי עם זה ותתני לי לנשק אותך?"
"אתה יפה אבל אני לא מסוגלת", אמרתי בקול שקט. הוא נשף אויר
החוצה בחוסר סבלנות.
"בגלל זה מה שאמרתי לא לגמרי לא קשור לשיחה שלנו", ניסיתי
להסביר לו. הגיע תורו לשתוק.
"אתה רואה", המשכתי, "איך אתה מסביר את זה שאנחנו יושבים פה
כבר חמש שעות ומדברים בלי הפסקה וכשזה מגיע לזה הכל נעצר
ונהיות שתיקות ארוכות כאלו, מעיקות".
"עלי הן לא מעיקות", אמר.
"אני חושבת שאהבה מביאה אהבה, נקמה מביאה נקמה ואלימות גוררת
אלימות. לכן אני לא בטוחה כמה זה טוב לחסל טרוריסטים
פלסטינים".
"מה הקשר?" הוא הרים את קולו ונראה עצבני במיוחד. הוא קם, לקח
את הז'קט שלו מהכסא ואמר - "טוב, אני הולך מפה!"
"בבקשה אל תלך", אמרתי, "אל תשאיר אותי לבד".
"אני לא מבין מה את רוצה ממני!" קולו טיפס לטונים עוד יותר
גבוהים, "למה ביקשת שאבוא לכאן עוד פעם?"
"בבקשה אל תצעק עלי", אמרתי כי הרגשתי את הדמעות עולות בעיניי.
הוא הסתובב סביב הכסא שלי במעגלים וכבר לא יכלתי לעצור את זה.
התחלתי לבכות.

"בלה, בלה, בלה, בלה", אמר הבחור שהיה איתי בדייט כשהלכנו
לכיוון בית הקפה. במקום להקשיב לו הייתי מרוכזת בדמותו היפה של
בחור שחלף על פנינו.
שתיתי את הקפה שלי הכי מהר שיכולתי, רק שיגמר כבר.
כשיצאנו מבית הקפה הוא המשיך- "בלה, בלה, בלה, בלה" ושוב ראיתי
את ההוא, הפעם עומד ליד דוכן הפלאפל, מחכה לתורו. זה סימן
בשבילי, חשבתי וחציתי את הכביש, הדייט שלי ממהר אחרי בלי
שאלות. נעצרתי לידו -
"שלום", אמרתי ליפה שלא הכרתי. הדייט עצר המום, בלע את מילותיו
שנקטעו באמצע והביט בנו.
"שלום". ענה לי היפה.
"אני רעיה, רוצה לבוא איתי?" שאלתי.
"לאן?" גם הוא היה המום.
"מה זה משנה?" שאלתי.
"אוקיי", אמר, "אבל קודם אני אקנה פלאפל, אני רעב!" אמר וחייך
חיוך מקסים.
"עזוב, בוא נלך אלי ואני אכין לך אוכל. יש לך אוטו?"
"כן, יש לי. טוב".
זה היה קל, חשבתי כשלקחתי אותו בידו והלכנו משם.
"לאן את הולכת?" קרא הדייט אחרינו כשהתרחקנו. לא עניתי לו.
"את יודעת שמשהו ממש דפוק אצלך?" צעק לי הדייט שנשאר עומד
במקום.
סובבתי את ראשי אחורה - "הרבה דברים דפוקים אצלי!" צעקתי אליו
בחזרה את האמת והמשכתי ללכת עם היפה.

"דרך אגב, אני אמיר", אמר היפה כשנכנסנו לאוטו שלו. "מה תכיני
לי לאכול?" שאל.
"נראה מה יש לי בבית", אמרתי ואחרי מחשבה קצרה הוספתי - "טוסט
טוב לך?"

"אחלה טוסט", אמר ונגס בגבינה החמה שנזלה ממנו. "את לא רוצה
ביס?" הוא קרב אותו לכיווני. "לא תודה, אני לא רעבה", אמרתי
והמשכתי להתבונן בו בסיפוק.

נכנסנו מתחת לשמיכה והוא שאל -
"איכפת לך אם אני אוריד את הבגדים? חם לי".
"לא איכפת לי", עניתי.
הוא נשאר בבוקסר וחיבק אותי מאחור בתנוחת כפיות. בטבעיות.
"אמיר? איך זה שבחור יפה כמוך נשאר בתול בגיל עשרים וחמש?"
שאלתי אותו. הרגשתי את ידיו עוזבות את מותניי ואחר כך את שאר
גופו מתרחק. הוא שתק. הסתובבתי כדי לראות את פניו, אבל לא
יכולתי להבחין בהבעה שעליהן בחושך.
לבסוף שאל בקול שקט -
"איך את יודעת?"
"לא יודעת איך אני יודעת", עניתי, "הרגשתי, אני מניחה".
"זה מדהים אותי וגם מביך אותי באותה מידה", אמר. שמחתי על מידת
הכנות שניכרה בדבריו. הוא קיבל עוד נקודות אצלי, אבל לא יכולתי
להתעלם מהעובדה שמעולם לא שכב עם אישה.
"לא ענית לי על השאלה", הזכרתי לו בהיסוס.
"אל תלחצי עלי", אמר והוסיף אחרי שניה של מחשבה - "בבקשה".
"אני מתנצלת. אבל אני לא יכולה להסביר... אני מרגישה שאני
מכירה אותך שנים, למרות שפגשתי אותך רק היום. כנראה בגלל זה
אני מרגישה חופשייה לשאול אותך שאלות... אינטימיות".
"זה לא אינטימי, זה פשוט מביך. זה עושה אותי אומלל".
"לפני שאתה ממשיך", קטעתי אותו, "אני חייבת לומר לך, שהסיכוי
שאני אהיה זו שאגאל אותך הוא די נמוך".
"אני לא מצפה ממך לכלום, אבל מותר לי לשאול למה?"
"אתה מאד יפה", אמרתי לו מה שחשבתי כל הערב, "אבל אני פשוט לא
עושה את זה".
"לא עושה מה?" שאל.
"לא שוכבת עם בחורים אם זו פעם ראשונה שלהם".
"טוב".
"אבל כיף להיות ביחד, ככה במיטה, לא?" אמרתי.
"מאוד כיף", הוא הסכים איתי. שתקנו קצת ואז הוא אמר -
"אני שמח שקרה מה שקרה הערב. עשית את הדבר הנכון כשנטשת את
היצור הזה ואמרת לי "בוא", במן פשטות כזו, טבעית".
המילה האחרונה שאמר לפני שנרדמנו היתה "רעיה". לא עשינו כלום.

יומיים מאוחר יותר ישבתי בגינה שלי עם קפה וסיגריה. דמותו של
אמיר הופיעה פתאום מתוך החושך.
"שלום", הוא נעצר מולי. חייכתי אליו וחשבתי כמה טוב שבא.
"שלום", אמרתי. הוא התקרב אלי, תפס את פני ביד רכה ונישק אותי
באמצע הלחי בפה לח.
"אפשר לשבת?" שאל.
"כן".
"יפים הפרפרי-לילה האלה", אמר אמיר, "הסתכלת פעם מקרוב על
הדוגמאות שעל הכנפיים שלהם?"
"כן, הם באמת חמודים", הסכמתי.
"ומה את חושבת על תנינים?" שאל.
"הם גם חמודים מאוד".
"נכון??" אמר בהתלהבות.
"אתה כותב שירים, נכון?" שאלתי.
"יש משהו שאת לא יודעת עלי?"
"אני מניחה שיש די הרבה דברים כאלה".
"ויש המון דברים שאת פשוט מרגישה, או יודעת".
"נכון".
"נראה לי שיש לך כוחות".
"כוחות על-טבעיים אולי, כוחות נפש לא", אמרתי. אמיר שתק. נראה
לי שהוא חשב מה לענות על מה שאמרתי.
"רוצה קפה?" שאלתי.
"כן".
כשחזרתי החוצה עם הקפה הוא לגם ממנו, ליקק את שפתיו הורודות
בלשון ארוכה ואמר -
"עשיתי את זה".
"מה זה את זה?" שאלתי.
"שכבתי עם בחורה. בשבילך".
"בשבילי?"
"כן".
"למה בשבילי?" שאלתי שוב.
"כדי לא להיות בתול בשבילך. הלכתי ושכבתי עם הבחורה הראשונה
שהסכימה. ולא הרגשתי כלום. זה היה טכני".
"יש בזה משהו קצת מטורף, לא?"
"אני לא חושב". הוא גירד בראשו. "אני רוצה אותך".
"אני רוצה לרצות", אמרתי.
"מה את רוצה לרצות?" שאל.
"בכלליות, לרצות", עניתי.

הוא כנראה שמע את ההתייפחות שלי כי לראות לא יכל בחושך. הוא
התיישב בחזרה בכסא.
"בוא פשוט נלך לישון", ביקשתי.
"מה זאת אומרת? את רוצה שאני אשן פה?"
"כן", אמרתי והפסקתי לבכות.
"נו? אז הולכים לישון?" שאל אמיר כשראה שאני עדיין יושבת על
הכסא בחוץ ולא זזה.
"לא יודעת", אמרתי.
"מה את כן יודעת?" הוא שאל.
"אני לא יודעת כלום".
שתקנו.
"את מפחדת ממני?" שאל לבסוף.
"אני מפחדת מהעולם", עניתי בכנות. "ממך ספציפית דווקא לא".
"אז מה כן?" שאל.
"אין לי מה לומר", אמרתי.
"רעיה"
"מה?"
"אנחנו נפגשים כדי לדבר כבר שלושה שבועות. את אומרת שאני יפה,
שאת מרגישה. אז מה כן? מה אני יכול להציע לך?" שתקתי. לא היה
לי מה לומר.
"אני מבטיח לאהוב אותך", אמר. העיניים התלחלחו לי שוב.
"אני מבטיח לא לפגוע בך. בחיים".
"אני מאמינה לך", אמרתי.
"אז למה את לא נותנת לי לגעת בך, למרות שאת רוצה?"
"לא יודעת", אמרתי את האמת.
"אבל אמרת שאת מאמינה לי, אמרת שאת לא מפחדת!"
"זה נכון".
"את בלתי אפשרית", אמר.
"גם זה נכון".
"אז מה עכשיו?" שאל. נדהמתי מזה שהוא לא מאבד את הסבלנות.
הדמעות שלי השפיעו עליו, ולא בדרך מניפולטיבית, בדרך אמיתית.
דמעות של רגש.
"אני חושבת שכדאי שתלך. כדאי שתלך ולא תחזור".
"למה את עושה את זה? הלוואי ויכולתי לקרוא את המוח שלך", אמר.
"רק לפני חמש דקות אמרת שאין לך כוח לשטויות שלי", הזכרתי לו.
"טעיתי", אמר. "מותר לטעות לפעמים, נכון?"
"מותר, רק שהחבל בין לטעות ובין לפגוע הוא דק-דק".
"רעיה", הוא אמר את שמי.
"אמיר, כדאי שתלך", אמרתי שוב.
"אני חושב שלא כדאי, ואת רק לפני חמש דקות בעצמך אמרת שנלך
לישון. לא אגע בך אם לא תרצי".
נעמדתי על רגליי וחיבקתי אותו חזק. לתוך הצוואר שלו אמרתי -
"אמיר, שלום". הוא חיבק אותי בחזרה, חזק. עמדנו ככה כמה דקות
ואז הוא הסתובב ונעלם בעיקול השביל.