צח הדף את דלת הפיצרייה ונכנס פנימה, סוקר במבטו את מה שלא היה
לסקור, כרגיל, המקום היה ריק. היה יום חם ועיגולי זיעה שתמיד
דחו אותו איימו להצטבר תחת זרועותיו. תוך כדי קיפול נוסף מעלה
של שרוולי המדים שלו בחר בעיניו את השולחן בו ישב היום, שולחן
צדדי ליד החלון שמשקיף על הרחוב. פעם בשבוע, שבועיים, נהג
להכנס לפיצרייה הזו, ברחובה הראשי של שדרות, בדרכו מהבסיס
למושב בו התגורר. הוא לא מצא סיבה מיוחדת לבזבז את כספו באכילה
"בחוץ", כפי שכינה זאת, גם כוס קפה אפשר לשתות בבית, חשב תמיד,
אך לפעמים היה בו צורך לשבור קצת את השגרה, לראות קצת אנשים
לפני שהוא חוזר לבית הריק, אך אנשים, כמעט כמו תמיד, לא היו
שם.
בשבוע התורנות שלו לא היה יוצא כל יום הביתה, לא היה לו בעצם
משהו מיוחד לחפש שם, לכן נהג בדרך כלל להשאר ללון בבסיס.
בערבים היה נשכב על מיטתו וצופה בתוכניות האירוח בערוץ 2, או
שותה קפה ולועס ופלים מהשק"ם מחוץ לצריף המגורים. לרוב היה גם
משחק שש-בש עם החיילים, בשעמום מנצח את כולם, אחד אחד. אלוף
הבסיס בשש-בש כינו אותו אך לא היה לו צורך בתואר הזה.
לפעמים, בימים שהיו מסיימים מוקדם היה נוסע הביתה. עומד
בטרמפיאדה אחרי טרמפיאדה, מפלס את דרכו למושב. לתפוס טרמפים לא
היה דבר פשוט עבורו, מעטים הם הנהגים שיעצרו לנג"ד בן 33 בעל
חזות מזרחית קילומטרים ספורים מעזה. כך, נסיעתו למושב היתה
אורכת לעיתים שעתיים-שלש למרות שהדרך לא היתה כל כך ארוכה.
לפעמים שקל בהרהוריו לרכוש איזו מכונית קטנה, היה לו את הכסף
הדרוש ואף הרבה יותר מכך, אבל זה היה נראה לו סתם בזבוז,
כשאפשר לתפוס טרמפים ולפעמים גם איזו שיחת חולין עם נהג או
נהגת מנומסים. לא הפריע לו להגרר לפעמים שעות בדרכים, הוא לא
מיהר להגיע הביתה. רוב בני גילו עזבו את המושב הקטן מזמן ועברו
לשדרות, לבאר שבע או לערים גדולות יותר. הנוף האנושי היה בעיקר
ילדים צעקנים וזקנות המבלות את זמנן הפנוי בישיבה על הספסלים
במושב, מרכלות בתוניסאית על העוברים ושבים.    
כשעמד להשתחרר משירות החובה שלו בתור טבח, לפני 10 שנים, הציעו
לו לחתום קבע. לא הפריע לו לחתום, גם ככה שום דבר לו חיכה לו
באזרחות והוא חיבב את עבודתו במטבח. שנתיים הוסיף וחתם בתור
טבח עד שהוצע לו להיות רס"ר מטבח, מאז הוא שם. השנים חלפו, הוא
הועלה בדרגות וכך גם משכורתו שהצטברה בסניף הבנק המקומי
בשדרות.
הוא לא הרבה לחשוב על העתיד. כשהיו עולות לו המחשבות המציקות
לאן יפנה הלאה בחייו נהג לסלק אותן ולנסות להתרכז במלפפונים
ובעגבניות שאהב לחתוך דק-דק, במומחיות. היו לו כמה חברים
בבסיס, רובם נג"דים כמוהו, או קצינים. מדי פעם התחבר עם חיילים
בסדיר, עד שהשתחררו ועברו לעולם האחר של האזרחות.
צח התיישב לשולחן והניח את תיק הצד שלו על הכסא לידו והרגיש
איך מדיו נדבקים לגופו, הוא תר בעיניו אחר מאוורר שיפיח בו מעט
רוח, אך המאוורר לא פעל. חלפה בו המחשבה לפשוט את חולצת המדים
אך הכבוד שרכש לצה"ל היה גדול מכדי שיעשה זאת.
מלצרית שלא הכיר התקרבה בגרירת רגליים עצלה לשולחנו, היא נעצרה
ושמה ידה על מתנה.
"צהריים טובים", ברך אותה, סוקר בעיניו את הגוף הצעיר שלא
הכיר.
המלצרית חייכה אליו, חושפת טור שיניים בולטות וארוכות - "מה
אתה רוצה להזמין?" שאלה בעודה לועסת מסטיק ומנופפת בתפריט דהוי
להשיב מעט רוח על פניה.
"תאמרי לי...", חייך אליה בחזרה, מעודד מהחיוך הרחב שלה, "אפשר
אולי להפעיל קצת מאוורר? אני רואה שגם לך חם".
"המאוורר מקולקל", אמרה והמשיכה לחייך.
"טוב, אז אני אשמח לכוס מים, קודם כל", המשיך גם הוא לחייך,
"ו... 2 משולשים פיצה עם זיתים שחורים ובצל".
"אוקיי", אמרה הצעירה והסתובבה, גבה הצר מתרחק ממנו.
הוא הצית מרלבורו והתרווח לאחור, מניח את זרועו השזופה על הכסא
שלצדו. הוא התבונן במלצרית החדשה שצעקה למטבח את ההזמנה שלו
ואז פנתה להישען על הבאר במבט משועמם. היא נראתה לו צעירה
למדי, אולי בשנות העשרים המוקדמות, היא היתה רזה מאוד. היא
לבשה מכנסיים שחורים צמודים ונמוכים, שגרמו לעצמות האגן
הבולטות שלה להזדקר החוצה וגופיה בצבע ורוד צעקני שכתפיותיה
נקשרו מסביב לצוואר ארוך ודק, חושפת בטן שבאופן מפתיע בלטה
החוצה בהתרסה. שערה היה שחור כפחם וחלק, כמו מקלות של דוקים
נפל על כתפיה הרזות שנוקדו בבהרות שמש. גבותיה היו דקות, כמעט
בלתי נראות, משורטטות מעל עיניה הכהות הגדולות, שעמדו מעל אף
קטן, מנוקד גם הוא בנמשים. צח היה מוקסם. הוא בהה בה ולא שם לב
שהאפר נושר מהסיגריה לתוך התיק שלו. כך המשיך להסתכל עליה,
שולחת מדי פעם חיוכים לטבח, מגרדת את בטנה בלי משים ובעיקר
בוהה החוצה לרחוב, עד שהפיצה שלו תתחמם.
כשקרבה לשולחן התנער פתאום, והניח את הסיגריה שכבר כבתה מעצמה
במאפרה. אני חייב לומר לה משהו, חשב.
המלצרית הניחה את הצלחת על שולחנו, הוא הביט בפניה וגילה פזילה
קטנה בעינה השמאלית, שפתיה היו יבשות וסדוקות מהחום ושן קדמית
אחת בצבצה מהן למרות שהיו סגורות.
"תגידי, את... חדשה פה, לא? לא ראיתי אותך פה אף פעם"
"כן, זה היום השני שלי פה", ענתה לו בחיוך. פיו נפער מבלי ששם
לב.
"שיהיה בהצלחה", איחל לה.
"תודה!" אמרה והתרחקה ממנו שוב. בדרכה לבאר הביט בישבנה הקטן
שנע עם כל צעד שלה. הוא ליקק את שפתיו ונגס בפיצה הראשונה.
"סלחי לי!", קרא אליה בפה מלא ומייד התחרט. כשהסתובבה אליו בלע
מהר - "מה עם הכוס מים?"
"סליחה, אני תכף מביאה לך", ענתה בחיוך מתנצל.      
לפני שיצא השאיר שלא כהרגלו טיפ גדול.

"מי פה?" קראה אמו המבוגרת במבטא כבד.
"זה אני, אמא", ענה לה וניגש לעברה, מנשק אותה על המטפחת
הכרוכה לראשה. כרגיל, ישבה אמו על הכורסא הישנה בסלון מול ערוץ
2 הדולק בווליום גבוה.
"אמא, זה נורא צועק", אמר לה וניגש להנמיך קצת.
"לא נורא", ענתה לו וסובבה את ראשה מצד לצד. "מה הבאת?" שאלה
אותו.
"היום יש שקשוקה", ענה לה והוציא מתיקו חמגשית צבאית פושרת.
הוא הלך למטבח והביא מזלג, אותו הניח בידה. לאחר מכן הסיר את
המכסה.
"יש פה גם סלט כרוב", אמר לה והוציא שתי פרוסות לחם לבן מהתיק.
ידה של האם גיששה על השולחן, צח קרב אליה את הארוחה - "הנה
אמא, תאכלי".
עוד בילדותה נזקקה אמו למשקפיים, עם השנים מצב ראייתה החמיר,
עד התעוורותה הסופית לפני חמש שנים. את יומה היתה מעבירה על
הכורסא מול הטלוויזיה, לעיתים היו באות חברותיה הזקנות ועוזרות
לה לצאת החוצה, לשבת איתן על הספסל ולכל על העוברים ושבים שלא
יכלה לראות ממילא.

צח נכנס לחדרו וסגר אחריו את הדלת. הוא הבריח את המנעול, הניח
את תיקו במקומו, בארון ונשכב על המיטה במדיו. הוא התכסה
בשמיכה, פתח את כפתורי המכנסיים ועינג את עצמו כשהוא מעלה
בעיניי רוחו את דמותה של המלצרית. כשסיים שלף טישיו מקופסה
שעמדה דרך קבע על השידה בצד המיטה, ניגב את עצמו וקם מהמיטה.
הוא פשט את מדיו, לבש מכנסיים קצרים, ויצא מחדרו אל הסלון ומשם
למרפסת השירות.
כמו בכל יום, הוציא מהארון את המגהץ ואת קרש הגיהוץ. הוא פתח
את הקרש והחליק עליו את מדיו בידו ואז גילה את הכתם. כתם גדול
ואדום של רוטב פיצה על מכנסיו.
אוי לא, עכשיו זה צריך ללכת לכביסה, חשב צח ונאנח.