מובטלת ומשועממת הסתובבתי ברחבי הבית חסרת מעש.
הרמתי טלפון לעינב -
"מה קורה?" שאלה אותי.
"הכי משעמם לי בארץ!" התלוננתי בפניה.
"יאללה, אז קחי ת'עצמך ובואי אלי", אמרה.
"ומה נעשה אצלך?" שאלתי בסקפטיות.
"נשחק שש-בש ונשתה ערק".
"לא בא לי שש-בש", אמרתי, "אבל ערק אני אבוא לשתות".
"יאללה, קחי אוטובוס, אני מחכה לך", אמרה.

ירדתי לתחנה למטה. רוח נעימה נשבה. לבשתי את הסוודר שלי ונשמתי
עמוק, היה ממש נעים בחוץ.
הלכתי לכיוון התחנה של קו 14, שלוקח אותי ישר מביתי בתלפיות
לביתה של עינב בשכונת בית הכרם, נסיעה של כחצי שעה.
התחנה היתה ריקה. התיישבתי בכסא הקיצוני בספסל והמתנתי.
עד מהרה ראיתי דמות מתקרבת לתחנה, 'זה גבר או אישה?' תהיתי ולא
הצלחתי לתת לעצמי תשובה אפילו שהיצור נכנס לתוך התחנה והביט
עלי. היא בחרה להתיישב בכסא הסמוך למרות ששאר הכסאות היו
ריקים.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר, לבסוף אמר לי -
"מחט!"
לא הבנתי מה היא רוצה ועל מה היא מדברת, רק הבנתי שהוא לוקה
באיזה פיגור. חייכתי בנימוס והפניתי שוב את ראשי לכיוון ממנו
אמור היה להגיע האוטובוס.
"מחט!" חזרה ואמרה, מגבירה את קולה. ניסיתי להתעלם ובמקביל
לחשוב מה הוא רוצה מחיי. היא תפסה בתיקי ואמרה שוב -
"מחט! מחט!" ואז קלטתי - על התיק שלי היתה תלויה סיכת ביטחון
ענקית, שכנראה הזיזה משהו בנפשו המעוותת.
קמתי ממושבי תוך כדי שאני משחררת בנימוס את תיקי מידיה. עמדתי
מחוץ לתחנה, הוא לא בא אחרי.
עד מהרה הגיע האוטובוס. עליתי ראשונה ואחרי עלתה האיש/ה המוזר.
שילמתי לנהג והתקדמתי לעומק האוטובוס, ידעתי שהוא מאחורי.
פתאום התחילה לצרוח -
"מחט! מחט! מחט!"
הגברתי את צעדיי וניסיתי להתרחק ממנו, אך היא לא ויתרה -
"מחט! מחט!" צרחה. הוא תפס בתיקי בחוזקה והמשיך לצרוח - "מחט!
מחט!" לא ידעתי מה לעשות. הבטתי סביב - הנוסעים האחרים התבוננו
בנעשה - חלקם בעניין, חלקם באדישות, אבל אף אחד לא קם לעשות
משהו, לשחרר אותי מהדבר הזה. נאבקתי איתה, מנסה לשחרר את תיקי
מאחיזתו. היא המשיכה לצרוח ולנסות לקחת ממני את התיק. צלצלתי
בפעמון, מקווה שהתחנה הבאה קרובה, שאוכל להימלט מזרועות הדבר
הזה.
הנהג עצר בתחנה ופתח את הדלת. ניסיתי לרדת מהאוטובוס, עדיין
נאבקת ביצור שהיה די חזק ועדיין צרח "מחט!" משיכה אחת אחרונה
וחזקה, והייתי ברחוב, בחוף מבטחים.
"אוף...", הוצאתי נשיפת הקלה כשהתיישבתי בתחנה מול גן הפעמון.
'מעניין מה כל כך משך אותו בסיכת ביטחון הזו...', תהיתי. ליתר
ביטחון הסרתי אותה מהתיק, על כל מקרה שלא יבוא.

היו לי לפחות 20 דקות עד האוטובוס הבא. חציתי את הכביש והלכתי
לגזלן שליד גן הפעמון לקנות ארטיק, להעביר את הזמן. בזמן
שישבתי וליקקתי ארטיק-בעשר-שקל התבוננתי בנערים ובנערות שעלו
לתחנה מכיוון הסינמטק, ראשיהם צבועים בשלל צבעי הקשת ועגילים
נתלים מחלקים שונים ומגוונים בגופם.
סוף סוף הגיע האוטובוס. הוא היה עמוס במיוחד. התקדמתי בטור
עורפי ונעמדתי במרכז. שם, ליד הדלת, עמד לבד צ'ימידן צבאי
גדול.
התקדמנו כמה תחנות בעודי מביטה סביבי, מנסה לאתר בעיניי את בעל
הצ'ימידן, אבל אף אחד מהנוסעים לא התייחס אליו באופן מיוחד.
בתחנה ליד גן העיר שמו לב אליו כמה זקנים שהתחילו לצעוק לחלל
האוטובוס -
"של מי זה? למי זה שייך?"
לבסוף חייל מאוד לא מדוגם, בלי נשק וללא כומתה, בעל חזות
מזרחית שעמד ליד הנהג הניף את ידו וקרא -
"שלי, זה שלי!"
נרגעתי בחשדנות.
כשהגענו לתחנה הבאה, שהיתה הראשונה ברחוב יפו, ראיתי את החייל
שטען להיות בעל התיק יורד מהאוטובוס מהדלת הראשית בלי
הצ'ימידן. לבי קפץ בפחד. 'מה עושים?' ניסיתי לחשוב במהירות.
זינקתי מאוטובוס לרחוב מבועתת. האוטובוס נסע והחייל התקדם
לכיוון השני בצעדים מהירים.
הוצאתי את הפלאפון מתיקי בידיים רועדות וחייגתי 100. הייתי
משוכנעת שבעוד שניות מספר אשמע את הפיצוץ.
"משטרה", ענה לי קול של בחורה עם מסטיק.
"מהר! קו ארבע עשרה ברחוב יפו! תשלחי ניידת!" קראתי בבהילות.
למוקדנית היה זמן -
"גברת, קודם כל תרגעי ותסבירי לי מה ראית".
"חייל, אולי ערבי, ירד מהאוטובוס בלי התיק שלו...", הצלחתי
להוציא מפי כמה מילים מגובבות. המוקדנית המשיכה לשאול אותי
שאלות על גבי שאלות. בינתיים הסתתרתי מאחורי הבניינים, בעיקול
פינת הרחוב, מתכוננת נפשית לגרוע מכל.
משעברו דקות מספר ושום פיצוץ לא נשמע, חזרתי לתחנה והתיישבתי,
ממתינה לאוטובוס הבא ותוהה מה בדיוק התרחש כאן לעזאזל?!

ישבתי משועממת והמתנתי. בינתיים ניסיתי לבדוק כמה מקומות בהם
התרחש פיגוע אני יכולה לספור מזווית הראיה הנוכחית שלי: סבארו,
קינג ג'ורג', עוד שני פיגועים ביפו... וגם את השוק אני כמעט
יכולה לראות מכאן, שלא לדבר על הדוידקה... לא נהניתי מהמשחק
הזה והחלטתי להפסיק.
האוטובוס הגיע די מהר הפעם. עליתי עליו, משלמת לנהג בפעם
השלישית היום.
התיישבתי באחד הכסאות הקדמיים, סוקרת במבטי מחבלים
פוטנציאליים. האוטובוס נראה רגוע, התרווחתי בכסאי, מקווה להגיע
ליעדי הפעם.
בתחנה של השוק עלה אדם מבוגר בעל משקפי שמש, זקן אפור ולראשו
כובע ברט. בידו אחז מקל. הוא פנה לאישה כבת חמישים, אדומת
שיער, שתפסה את כל הספסל הראשון עם סליה וביקש בנימוס -
"סליחה גברת, את יכולה אולי לתת לי לשבת?"
"מה?" התפרצה האישה, "מה אתה רוצה ממני? יאללה! יש עוד מקומות
באוטובוס!" הייתי המומה מהטון בו פנתה אליו.
"סליחה גברת, בבקשה", המשיך הזקן בקול שקט.
"תעזוב אותי כוס אמק! לך מפה!" צעקה עליו. האדון התקרב אליה
ואמר בקול רועד בעודו מחזיק במעקה בחוזקה -
"גברת, אני עיוור, בבקשה... אני עיוור!"
"יאללה!" צרחה האישה, "תראו חוצפה של אנשים! למה אני לא עם
סלים פה?" היא קמה בעצבנות, לקחה את סליה ופינתה את הספסל.
"תשב, שב, בבקשה!" צרחה בקול ארסי. בעודה מתקדמת במעבר לכיוון
הספסל הבא, שהיה פנוי לחלוטין, המשיכה לצעוק לחלל האוטובוס:
"ראיתם מה זה? חוצפה של אנשים! הוא עיוור, שמעתם? עיוור!"
העיוור גישש את דרכו למושב שפינתה לו והצטנף שם. האישה המשיכה
לצעוק, מפנה את דבריה לאיזו אישה בבגדים אלגנטיים ובתספורת
גבוהה שהנהנה אליה בנימוס, בפרצוף של - 'תעזבי אותי כבר, יא
בהמה חוליגנית'.
דמעות עלו בעיניי. האישה האדמונית לא הפסיקה להשתולל, לצעוק על
מר גורלה, איך זה שהיתה צריכה לפנות את הספסל לחוצפן העיוור
ולעבור ספסל  אחד שלם אחורה.
ירדתי מהאוטובוס. זו עוד לא היתה התחנה שלי, אבל לא יכלתי
לסבול את מה שראו עיניי. 'מה זה כבר משנה', הרהרתי ביני לביני,
'כבר ירדתי פעמיים, אז עוד פעם אחת כבר לא תשנה'.

ישבתי לבד בתחנה בבנייני האומה, מנסה להירגע מרוע הלב של העולם
האנושי. התחשק לי פשוט לשכב מתחת לאיזו שמיכה, לכסות את ראשי
ולא לצאת כמה חודשים. לשכת התעסוקה, אין עבודה, ביטוח לאומי,
בירוקרטיה, טלוויזיה, פוליטיקה, פיגועים, ערבים, יהודים, חגים,
סלים ורעש ובתוך כל זה יש לאנשים זמן לצרוח אחד על השני. רציתי
לבכות, רציתי להקיא.
חייל חמוד עם נשק התקרב לכיוון התחנה.
"יש לך מושג מתי אמור לעבור פה 171?" שאל אותי.
"עוד חצי שעה בערך", עניתי לו.
"תודה", חייך אלי והתיישב בקצה השני של הספסל. שתקנו זמן מה,
לפתע אמר החייל -
"זאת פעם ראשונה שאני נוסע לבסיס החדש שלי".
"כמה זמן אתה בצבא?" התעניינתי.
"ארבעה חודשים... צעיר", אמר בחיוך.
"נשאר לך עוד הרבה...", אמרתי בהסכמה, משתתפת בצערו.
איש דתי וממושקף הגיע והתיישב ביננו.
"קו 14 עבר?" שאל אותי.
"לפני חמש דקות", עניתי. האיש הוציא נשיפה.
"יא אללה...", אמר.
ישבתי, בוהה באויר, עייפה וצמאה. פתאום שמתי לב למודעות ברוסית
שהיו תלויות על קירות התחנה. ידיעותיי בשפה הרוסית דלות מאוד,
אך מספיקות כדי להבין אם מדובר במודעה להשכרת דירה ומאחר
וחיפשתי באותה תקופה דירה זולה יותר, נעמדתי וניסיתי לפענח את
הכתוב.
בעודי מאמצת את מוחי מול המודעות שמעתי את קולו של החייל -
"את יודעת רוסית??" שאל בקול מופתע. הסתובבתי מחייכת -
"קצת. למה? זה כל כך מפתיע?"
"כן!" ענו החייל והאיש פה אחד.
"למה?" שאלתי בהתקוממות מחויכת, "עד כדי כך אי אפשר להאמין?
אולי אני רוסייה?"
"מה פתאום!" אמר האיש וגם החייל הנהן בהסכמה.
הסברתי להם שאני מחפשת דירה ושאני יודעת קצת רוסית מחברים שלי.
האיש ישב, מניד את ראשו מצד לצד -
"תאמינו לי הרוסים האלה... סגורים בתוך עצמם, לא מתחברים, לא
מדברים... בטח שהם לא יסתדרו בארץ ככה".
"חשבת על זה שאולי אתה צריך לנסות להתחבר איתם, במקום להאשים?"
הוכחתי אותו.
"אני מנסה, תאמיני לי שאני מנסה", ניסה האיש להתגונן. האוטובוס
הגיח מהסיבוב, התקדמתי לשפת המדרכה.
"שיהיה לך בהצלחה בשירות!" קראתי לעבר החייל שהמשיך לשבת, מחכה
לקו שלו.
"תודה!" קרא לעברי, "שיהיה לך בהצלחה בחיים!" הוסיף. עליתי
לאוטובוס בחיוך, מקווה שזה יהיה האוטובוס האחרון בו אסע היום.

מעולפת ירדתי בתחנה ליד ביתה של עינב.
"רוצה ערק?" שאלה אותי כשנחתתי על הספה בסלון שלה.
"בטח, דחוף!" עניתי.
אחרי שסיימתי את הכוסית אמרתי לה -
"אני חייבת ללכת הביתה לנוח, תעשי טובה, תזמיני לי מונית!"