פעם אחת, לפני בערך עשרים שנה, מלאך אחד שתל פקעת של פרח בגן.
המלאך קיוה שהפרח יגדל להיות הפרח הכי יפה בגן. במשך שש עשרה
שנים הגיע המלאך יום יום כדי להשקות את הפרח ולנכש עשבים
שוטים. והפרח, בזכות המלאך, באמת גדל ונהיה הפרח הכי יפה בגן,
אבל לא רק זה, אלא הוא גם הדיף את הריח הכי טוב בעולם.
כל הפרחים בגן אהבו את הפרח מאוד מאוד, בגלל שלא היה גאותן,
למרות יופיו וריחו המהממים. ויום אחד, המלאך הסתכל בפרח שלו,
וראה שהוא מתחיל להיות חולה, והמלאך לא ידע איך יוכל לעזור לו.
הוא ניסה  ככל יכולתו לטפל בפרח כדי שלא ימות, אבל אחרי זמן מה
הבין המלאך שבקרוב הפרח יקמול וימות, ואיך דבר שיוכל לעשות
בשבילו. אז המלאך, שמאוד אהב את הפרח, קטף אותו, כי רצה להראות
אותו לאלוקים לפני שיתחיל לקמול ואז ימות, מכוער וחסר ריח.
כל הפרחים בגן מאוד הצטערו, ואפילו הזילו דמעות, אבל ידעו
שהכונה של המלאך היתה טובה. אז הפרחים סלחו למלאך שקטף את
חברם, ורק קיוו שאלוקים ראה כמה הוא יפה, ושם אותו באגרטל ממש
ליד כסאו, ונהנה מיופיו ומריחו, ואהב אותו, כמו שהפרחים והמלאך
אהבו אותו.
ובעצם, הם ידעו שכך היה...