זאת היא.
זאת אהבת הילדות שלי.
זאת אהבת הנעורים שלי.
זאת האהבה שלי כיום.
זאת היא.

מבט עיניה הכחולות
חדור בי כה עמוק,
גם כשהיא אינה מסתכלת.
מגע ידה המלטפת
מורגש בי תמיד,
גם כשהיא אינה נוגעת.

ימים על גבי ימים,
לילות על גבי לילות,
אני חושבת,
מרגישה,
יודעת,
בטוחה,
שזאת פשוט היא.

זאת היא שאני אוהבת,
בשקט.
זאת היא שאני אוהבת,
בלי שאף אחד ידע.
זאת היא הפנטזיה,
החלום,
שלעולם לא יתגשם.

זאת היא שלא יודעת,
שלעולם לא תדע -
שאחרי שאני איתה,
אני תמיד בוכה.

אני בוכה על סוד כמוס
שאיש אינו יודע.
אני בוכה על אהבה כה עצומה
שלעולם לא אוכל  שוב לבטא אותה.
אני בוכה כי אני לא שלה,
מישהי אחרת איתה.

אני כל כך אוהבת אותה,
אך אסור שהיא תדע.
אסור שתדע,
על מה אני חושבת
כשהיא מחבקת.
אסור שתדע
כיצד אני מרגישה,
כשאני חשה את מגע ידה.

רגעים של אושר עילאי,
תמיד יישארו עמוק בליבי.
זכרונות כה מתוקים,
ילוו אותי כל חיי...

זכרונות משמחים
על לילות מטורפים,
לילות כה מדהימים.
זכרונות שלי איתה,
מחבקת אותה,
נושמת אותה,
מנשקת אותה,
מרגישה אותה -
כל כך איתי.

זכרונות של זמנים טובים,
זמנים שמחים.
זכרונות של רגש אמיתי,
רגש מוחשי.
זכרונות שאני נזכרת בהם בלילות,
לבד במיטתי.
זכרונות יפים על רגעים נשכחים,
על רגעים שכבר לא איתי.

זכרונות מהעבר,
שמציפים את כולי.
זכרונות שלה
רק איתי,
רק שלי.

זכרונות כה יפים
אל מול מציאות מכוערת.
עבר מתוק
אל מול הווה כה מר.

זאת היא שעליה אני כל הזמן חושבת,
זאת היא שעליה אני תמיד מפנטזת,
זאת היא שבה אני כל כך חושקת,
זאת היא שאני אוהבת.

זאת פשוט היא,
העדי שלי שלא שלי.
זאת פשוט היא,
היא זאת אהבתי.

אך אסור שתדע אף פעם...
אסור שתדע,
כי לה,
יש את הנוי שלה,
החברה שלה.


טוב, אז יכול להיות שלא הייתי צריכה לעלות את היצירה הזאת...
יכול להיות שלא הייתי צריכה לחשוף את סודי הכמוס, את הוידוי
הגדול שלי... אבל פשוט הייתי חייבת. אני מודעת לעובדה שהמון
אנשים הופתעו ברגע שקראו את השיר ואני מודעת לזה שכרגע אני
עלולה לאבד אותה.
אבל לא יכולתי יותר לשמור בבטן. נוי, עדי, כולם... אני מצטערת.
פשוט...

מצטערת.
באמת.