בס"ד, יום ראשון כ"ז אייר תשס"א.





אתה יושב עכשיו רחוק ממני. מפנה לי את הגב. שותק. חושב שזה
משפיע עלי. אתה חושב שזה משפיע עלי? אני שואלת אותך טלפתית. זה
לא משפיע עלי! אני מודיעה לך נחרצות, משדרת את הטון התקיף שאני
מנסה לעטות דרך גלי המוח הלא ממוקדים שלי. זה לא משפיע עלי
ואני לא חושבת על זה בכלל. וזה לא גורם לי לבכות. אני לא בוכה,
אתה שומע? זה רק אבק שנכנס לי אל תוך העין. אבק. החדר שלך מלא
אבק. אתה צריך לנקות אותו קצת יותר. אבל שלא תחשוב שאני אעזור
לך. אתה תעשה את הכל ל-ב-ד. כמו שאתה יושב עכשיו לבד, הרחק
ממני. מרשה לעצמך להתרחק ממני אחרי הקרוב - קרוב שחלקנו ביננו.
וזה לא מפריע לי בכלל השקט. אתה טועה אם אתה חושב שזה מפריע,
בדיוק כמו שזה לא מפריע לי שאתה רחוק. אתה תראה איך זה לא
מפריע. ביום שני, אני אתן לך ללכת עם החברים שלך, ואני אלך לי
לבד לאוניברסיטת תל אביב ואתמקם בכניסה למשרד ההרשמה ולא אזוז
משם עד שהם יגידו לי אם התקבלתי לרפואה. ואחרי שהם יגידו לי
אני אסע לעזריאלי ואקנה לי גלידה. לא גלידה מגוונת כמו שאתה
אוהב. לא שום דבר כמו שאתה אוהב. אני אקנה לי גלידת שוקולד
אפרורית. רגילה בדיוק כמו זאת שקונה אותה.
אתה מרביץ לי עם השתיקה שלך. אתה מכאיב לי. הייתי רוצה שתצעק,
שתכעס, שתגיד לי משהו, רק שלא תשתוק ותיתן לי לדמיין עם
הדימיון הפרוע שלי (פגם גנטי אצל סופרים) את המשפטים הגרועים
ביותר. אתה שותק עכשיו ואני מפטפטת עם עצמי רק כדי לשבור את
הקרח, רק כדי לשבור את הכפור שאתה יוצר בתוכי. ואני מספרת
לעצמי על כל החנויות המוארות שאכנס אליהן ביום שני. על כל
הבגדים היפים שאני אמדוד ושיתאימו לי ויגרמו לי פעם אחת
להיראות כמו הנסיכה שאינני. ואני אקנה לעצמי מחזיק מפתחות, כי
אני יכולה להרשות לעצמי לקנות רק אותו ולא את האוטו, למרות
שכבר השגתי רישיון. ולא שזה משנה לך שהשגתי רישיון. זה לא משנה
לך שזה אמור להיות יום מאושר למדי בחיים שלי. זה לא משנה לך
שימים מאושרים נדירים למדי בחיים שלי. זה לא משנה לך שמזמן לא
התראינו (יומיים וחצי בערך) ושהתגעגעתי. אתה מתבצר לך בעמדה
שלך. אתה מתבצר לך בחלק שלך על המיטה ומתקיף אותי עד שאני
נכנעת. עד שאני מרימה דגל לבן, וגם קצת אחרי זה.
אתה מדבר אלי עכשיו. משפטים קצרים, חדים, דוקרים עד כאב. אני
מהנהנת בראש, שומעת ולא שומעת. לא מצליחה להוציא שום מילה
מהפה. רוצה להגיד לך שאתה צודק. תמיד צודק. הכי צודק רק שתפסיק
להסתכל עלי ככה בעיני הכלבלב המוכות גורל שלך. רק שתחבק אותי
כמו לפני שתי דקות ותעורר שוב את הזיכרון הסלקטיבי שלי לשכוח
את כל הרע שאירע. אתה ממלמל עכשיו ביקורת נוקבת שמחוררת בי
חורים קטנים של יגון. אני לא מקשיבה לך יותר. מהנהנת בראש
וחושבת על הדובון שאקנה לעצמי בהפניניג. מגיע לי דובון. דובון
שיחבק אותי גם כשאתה לא ושיגיד לי שהוא אוהב, ולא אכפת לי
שדובונים לא מדברים כי הוא ידבר. ידבר לפחות יותר ממך זה בטוח.
אתה שוב שותק, מתייאש מחוסר התגובה שלי. זה מתחיל להדאיג אותי.
אני לא שותקת, מדברת אל עצמי, חולמת על דובונים. זה מאד מדאיג
אותי. תראה מה קורה כשאתה שותק...