יש משפט כזה שהוא יותר מידי נכון, כי העולם שלנו יותר מידי
גזעני, שלא משנה איפה מתי ולמה-תמיד דופקים את השחורים. אולי
בחוץ אני רק בחור קטן לבן- אבל בפנים, אני הכבשה השחורה, השעיר
לעזאזל.
תמיד בבי"ס היו נטפלים אליי, החננה עם המשקפיים. רמי דואניס
הבריון כתחביב היה קושר אותי לתיק שלי ודוחף אותי לפח או תולה
אותי איפשהו ובסוף היום חיים השרת היה מציל אותי. רק הוא שם לב
אליי. פעם אחת הוא היה חולה ורמי תקע אותי על הדלת של תא
בשירותים של הבנות שיש בינו לבין התקרה רווח. אחרי חצי שעה כבר
הפסקתי לצעוק ופשוט חיכיתי לחיים השרת, אבל במקומו באה המנקה
ונעלה אותי בפנים. הייתי שם שעה עד שבמקרה איזו מורה שנשארה
מאוחר לכתוב מבחן נכנסה.

מאז אותם ימים אולי עבר קצת זמן, וגם עדשות מגע כבר יש לי, אבל
נשארתי אותה כבשה שחורה. בעבודה אין לי הרבה חברים, אולי
שניים, גם זה בקושי. דיי משעמם שם, אבל לפחות לא חוזרים כל יום
הבייתה בלי פריט לבוש אחד ועם סימן חדש, יש לי הרבה צלקות מרמי
וימי ההשתעשעות שלו בי אבל הצלקת הכי גדולה נשארה בלב. תמיד
רציתי לנקום בו אבל כל כך פחדתי ממנו, שאף פעם לא היה לי את
האומץ להגשים את כל מה שהייתי מתכנן בלילה.

בוקר, שותה את הקפה הרגיל שלי, קורא עיתון ונוסע לעבודה
המשעממת שלי, כמו כל בוקר. הבוס כינס אותנו חצי שעה אחרי
שהגענו. "יש קליינט חדש שרוצה לפרסם את חברת שעוני היד שלו"
אמר מר צוקרמן. "זה פרוייקט מאוד גדול שעולה המון כסף אז אני
מבקש ממכם לעזוב כל דבר שאתם עובדים עליו עכשיו ולהתמקד
בפרוייקט. זה קרש הקפיצה הגדול שחיכינו לו ואני מבקש, בלי שום
פשלות! אם נאבד את הלקוח הזה אני לא בטוח עוד כמה הזדמנויות
יהיו לנו, גם זה בא לנו בנס!"מר צוקרמן נראה מאוד נרגש, כנראה
זה באמת קרש הקפיצה שלנו, אני מקווה שאני ארוויח מזה הרבה לשם
שינוי. "אני רוצה להציג בפניכם את הקליינט שלנו-מר דואניס".
עם הכניסה המרשימה שלו קפץ לי הפלאש באק המוכר מימי בי"ס.
החריקה המוכרת של הסיטרואן השחורה עם השלט המוכר מאחור "קפצו
לי" והיציאה הגנגסטרית ממנה במבטי האימה לכל הסביב- רמי דואניס
הסיוט הכי גרוע שלי למשך 12 שנות חיי במוסד החינוכי, בכינויו
הידוע "הנמר השחור"- בגלל המכונית, חוזר ובגדול. זה הקליינט
העשיר? מה קרה, התפתח לו חוש לשעונים אחרי ה-4 שהוא גנב לי
ועוד עשרות שליקט מילדי השכבה?!
נעשתי חיוור לגמרי- כל צבע שאי פעם תפסתי, וגם זה לא הרבה, נזל
מהפנים שלי ונראה כאילו נשפך על השולחן- אבל מסתבר שנייה לאחר
מכן שזה היה הקפה שלי. כמובן שכל העיניים הופנו אליי, וגם מבטו
של רמי. הוא הסתכל עליי במבט מוזר, מנסה לפענח מאיפה בדיוק אני
מוכר לו ואז חייך את החיוך המוכר שלו שמראה על שנפל לו
האסימון.
"יוסי ברגמן, בחיי לא השתנת! נשארת אותו חנון מפוזר בדיוק כמו
בימי בי"ס רק בלי המשקפיים. מה קרה? מישהו תפס את מקומי ושבר
לך אותם?" הוא אמר וצחק.
"אתם מכירים?" שאל מר צוקרמן מבולבל.
"כן, כל ימי הב"יס שלנו ביחד הייתי מרביץ לו" רמי צחק. אידיוט.
מה לעזאזל?! הוא חושב שהוא יעשה ככה רושם?!
"מה ברגמן לא החזרת לו?" שאל אותי חצי צוחק גדי ממחלקה ג'.
"נראה לך?! החלשלוש הזה? לא היו נשארות לו עצמות שלמות בגוף אם
הוא רק היה מנסה" רמי המשיך, צוחק. הוא כל כך עיצבן אותי- כולי
הייתי אדום מרוב כעס- מי לעזאזל הוא חושב שהוא, כה משמיץ אותי
לפני כולם?!
"יוסי, תביא לי בבקשה את המסמכים החומים מהמשרד שלי" מר צוקרמן
אמר לי כדי להרגיע את האווירה. קמתי עצבני וכשעברתי ליד רמי
הוא שם לי רגל, כמעט ונפלתי, וכשהוא התחיל לצחוק שוב הווריד
שלי קפץ ופשוט איבדתי את זה.
"חתיכת אידיוט מנופח שכמותך! מי לעזאזל אתה חושב שאתה? לא
התבגרת טיפה מאז התיכון? 3 שנים בצבא ועוד 5 בreal life לא
עזרו לך להתבגר קצת?!
אתה מנהל יצור של שעונים אתה לא אמור להיות קצת יותר בוגר או
שגם זה עסק קרימינלי כמו שעשית בתיכון?!"
יצאתי מהמשרד נסער לכיוון המשרד של מר צוקרמן ושנייה לאחר מכן
רמי יצא בצעקות ש'ככה לא מדברים אליו' ואחריו מר צוקרמן.כשראה
אותי עצר שנייה ואמר לי "אתה יודע שהברחת קליינט עם עסקה של 4
מיליון דולר? השתגעת? אתה מפוטר!"
ירדתי מהר לחניה מעוצבן. אותי? הוא מעז לפטר אותי?! אני עובד
פה 3 שנים, קורע את התחת והאפס הזה שנכנס פתאום מתעלל בי והוא
מפטר אותי?!
דיי, הבן אדם הזה פשוט הרס לי את החיים! עוד מכיתה א' כולם היו
קוראים לי יוסי מטוסי כי הוא היה מעיף אותי כמו מטוס ברחבי
הכיתה. הבן אדם הזה דפק לי את השנים הכי טובות בחיים שלי! הוא
עשה לי את הפאדיחות הנזכרות ביותר בכל הסטורית בי"ס בכל
הזדמנות! כמו בסדר פסח הכיתתי בכיתה ג' הוא דחף לי תפו"א
לפרצוף. כמו כשהזמנתי את רינת לרקוד בכיתה ח' הוא הוריד לי את
המכנסיים באמצע הרחבה. כמו בסוף שיעור ספורט אחד בכיתה י"א
כשהתקלחתי הוא לקח לי את הבגדים וקרא לכל הבנות, או כמו בנשף
של י"ב שהוא דפק לי כזה אגרוף ליד הבת זוג שלי כי שפכתי עליו
קולה ולא יכולתי לראות כלום והייתי חייב לחזור הבייתה.
ובעוד כל הזכרונות ה"חביבים" האלו עלו לי לראש ראתי שלט מוכר
על מכונית שחורה...המכונית של רמי. הסוג השתנה, אבל השלט נשאר
כמזכרת...אז החלטתי גם להשאיר לו איזו מזכרת.
אני כבר הספקתי להסתלק אבל כשרמי בדיוק ירד לחניה למכונית שלו
כל מה שהוא ראה היה מכונית מפונצ'רת עם פגוש דפוק ופתק על
המגבים שאומר 'בסוף-תמיד דופקים את השחורים'.