מכירים את תחושת ההיי, כשאין שום דבר שיעצור אתכם , תחושת
השלמות  עם עצמכם , ששום דבר לא יכול לפגוע בכם ,אז אני הכרתי
את התחושה הזאת ועכשיו אחרי כשלון ועוד כשלון , כל העולם התהפך
כל מה שהייה נעלם, פתאום מופיעה הריקנות , הבדידות , סלידה
עצמית ,פתאום נוצר חלל ריק בפנים , שצריך למלא .
אתה אומר לעצמך אם רק אני אצליח במשהו אחד אני אצא מהמעגל ,
ואז כשזה לא הולך , אתה מתחיל לפתח אדישות , פתאום אתה שותק
הרבה .
אנשים חושבים שאתה סנוב , אבל בפנים אתה מצחקק  לעצמך , הלוואי
והייתי סנוב , כי אז לא היה לי ריק כל כך בפנים .
הריקנות הזאת , לא פועלת לפי חוקי הפיסיקה , היא כבדה והיא
נהיית כבדה יותר כל יום , היא נהפכת למטען שמצטבר בשרירים ,
כולך תפוס , מעין גולם שתקוע במקום ונאבק לצאת אל החופש.
אתה מוצא את עצמך חיי בשביל להעביר את היום , כבר לשום דבר אין
טעם.
אתה לא רוצה להעביר את המשקל הכבד של הכאב שהצטבר בתוכך לאף
אחד , כי כנראה אם הוא יהיה מעוניין ,אז גם לו יש  איזה בעיה,
כזה שמחפש שותף לתסביכים שלו , אבל אתה לא רוצה עוד תסביכים
בחייך , לך מספיקים שלך.
לקחת פסק זמן , מעיין נשימה ארוכה,
לוקח כמה מטרים אחורה ויושב ומסתכל , יושב וחושב , יושב
ו......
שוב פעם ברחת מהכאב , אתה פחדן מפחד להתמודד עם הכאב .
ואולי כל הכאב רק בראש שלך , נכנס לרחמים עצמיים .
מתי תקלוט שזה לא מחזק אותך זה רק מחליש .
מתי כבר תהיה האופטימי שאתה מתאר את עצמך ככזה .
הריי אתה עוד מעט עף מפה .
בחיית כמה שאתה כבד .
יש לך עבודה , משפחה אוהבת , נכון שאתה קצת מבולבל אם עצמך אבל
זה הגיל .
תפסיק לעשות חשבון  לאחרים , תעשה מה שבראש בלי חשבון
אתה עוד מעט נוסע , עף לך , למקום רחוק , בו איש לא מכיר ולא
מצפה , מקום שבתיקווה , תמלא את הריק
ותחזור קל כנוצה.
ואז התישבתי בפינה שלי , הסתכלתי במראה  , אמרתי לה שלום
, היא חייכה לי בחזרה .
עשיתי את עצמי בוכה והיא בכתה איתי , אני כבר לא לבד , וואיי
היא ממש שחקנית טובה , פתאום מכל הבלגן התחלנו לשחק משחקי
תפקידים , רצנו ביין הרגשות  מאושר לעצב . ואז אמא קראה לי
לארוחת צוהרים.
התישבתי בשולחן , היא שאלה לשלומי ,
הכל בסדר עניתי לה אלה מה ,סיפרתי לה משהוא מצחיק שקרה בעבודה,
וכמה שהכל חוזר על עצמו ואין חדש .
אמא חייכה ..
ואני חשבתי לי עוד מעט מגיעה ערב ומחר יגיע ואז צריך לקום
לעבוד.