"מצחיק שאומרים שאני לא אדע צער. אני יודעת צער". כך אמרה
האם.
הוא היה, הוא היה בעל חיוך מדהים, שמעולם לא ראיתי.
הייתה לו הסתכלות כל כך יפה ואופטימית על החיים. אהב לחזור
הביתה ולבלות עם המחשב.
האחות, שלפני רגע צחקה ושמחה, לפתע נראית כחסרת אונים. בוכה
היא, צועקת. "לא!!!". לא רוצה, לא מאמינה.
מציעים לה מים, בשביל מה? הוא כבר איננו. כל מה שהיא רוצה זה
שהוא יחזור. אך את זה לא ניתן להציע.
דשא. פריחה. במקום כל כך קודר.

אני מתבוננת סביבי. יש המדברים, יש השותקים, יש הבוכים.   אך
חלק מעשנים, חלק רבים.
וחושבת, מה המטרה בזה? לא כדאי לחיות את החיים במלואם במקום
לחפש דרכים לקצרם או להרסם?

לפני כל זה, בנסיעה לשם, אני ניסיתי שלא לחשוב. העסקתי את
עצמי.
הסתכלתי על קרובת משפחתי מציירת פרצופים. שיער פזור, שיער
פרוע. עיניים מלוכסנות או ישרות.
אך אין פרטים. הציורים מופשטים. זה משאיר מקום לדמיון.

בכי, לא מאושר. לחיים סמוקות, לא מבושה. קינוחי אף, אך לא
מהתקררות.
בן 19 הוא היה, ונפל בקרב. 31.3.01 היה התאריך החרוט על
קברו.
הפעם הראשונה שאני באה לפגוש אותו, והוא 3 מטר מתחת לאדמה.
אני מודה על כך שזכיתי להכירו, גם אם לא פנים מול פנים.
על הקבר זרי פרחים, בובות חרסינה מצורפות לקישוט.
המתאבלים מתאחדים כולם בעזרת הכאב והעצב. התפילה נאמרת והטקס
תם.
אזכרה כל כך קצרה, כמעט כמו הזמן שלקח לאבד אותו. אף אחד לא
חשב, אף אחד לא ציפה. והוא נלקח בטרם עת.
ואני, מתאפקת. לא בוכה. אני מסתכלת סביבי, ופרפר עף לידי.
פרפר, חיה המביעה חופש. האם זהו סימן לומר שהוא במקום טוב
יותר? חופשי ושמח?
ההתפתחות של הפרפר. מזחל הנחשב להרבה אנשים כחיה דוחה המעלה
גועל, עד לפרפר יפהפייה אשר מביע פריחה ויופי.
זה מסמל על כל כך הרבה דברים. ובניהם, שדברים יכולים להשתנות,
אף בדראסטיות. אך הגעגועים, האהבה, הצער ויגון, אלו דברים
שתמיד יישארו אצלי.
זהו המחיר שצריך לשלם כדי שנהיה מוגנים - שהילדים ימותו.
האבא בוכה, לא מתבייש. רק רוצה את בנו חזרה.
האמא בוכה, מבקשת רק לחבקו לעוד דקה אחת בודדה. ולהיפרד כמו
שצריך.

בדרך חזרה, קרובת משפחתי שוב מציירת. הכל נראה כחזר לקדמותו,
כאילו לא היה.
ואני, עדיין חושבת, עליו.
מנסה לדמיין את חיוכו שאף פעם לא ראיתי. ולשמוע את צחוקו.
אך איננו הוא. הוא היה.