תחת העץ בחצר האבודה ההיא נחים זה לצד זה זיכרונות ילדותי
העמומים. במקום ההוא, שנותר לו מוגן מנזקי הזמן, התרחשו פלאי
הבריאה החוזרים ונשנים של ילדותי. האוויר היה צלול יותר, הדשא
היה רך יותר, הקולות היו נעימים יותר, הריחות היו עדינים יותר.
המקום היה כמכושף, שרוי במעין כיס אוויר של זמן קבוע שאינו
משתנה. בשמלה בלתי נוחה בעליל התרוצצתי שם יחפה, על האדמה
המריחה מגשם ומכוסה מרבד ירקרק ומרגיע של צמחיה, והרוח פרעה את
שיערי וחשתי כפרפר ענוג הנוסק בכנפיו לראשונה אל צמרות העצים,
אל עלעלי הפרחים הצהובים, אל השמיים האפורים, הרוויים.
ארבעה קירות סביבי מעולם לא נתנו לי תחושה של בית. עברתי מבית
לבית, מעיר לעיר, מגן לגן לבית ספר ולבית ספר אחר. הכל השתנה
סביבי ללא הרף, ובכל פעם שהתרגלתי לדבר מסוים, נעלם הוא כלא
היה. אך דבר אחד נותר תמיד כשהיה. המקום ההוא היה לי מפלט,
ומכל המקומות בהם שכן גופי, הייתה נפשי תמיד שם. ושבתי לשם בכל
יום שבת, בבגד זה או אחר, תמיד לא נוח ומגביל ורשמי עד חלחלה,
ונשמתי את האוויר המתוק והייתי אני כולי ואני בלבד למספר שעות
שהותירו בי את רישומן העז לנצח נצחים. וכך היה לי המקום הזה,
על קירותיו המתפוררים (אינני זוכרת אם היו כך תמיד או שזהו
עניין של השנים האחרונות), דלתות הזכוכית השבורות שתוקנו בסרטי
הדבקה חומים, השמיכות שהריחו כמו אהבה, כמו חיים... החצר והדשא
הרטוב, העץ הכרות למחצה והחתלתולים שהפכו לכשבגרתי לחלומות
מכוסים פרווה רכה ובעלי עיניים נוצצות. את חלומותיי רקמתי שם,
בהביטי מן החלון אל הגשם הניתך בחוץ ועל החשיכה היורדת ברכות
על האופק.
אינני עוד ילדה בשמלת קטיפה ושיער משוך לאחור ואסוף בסרט.
אינני מתרוצצת עוד על הדשא ומציירת במכחול עשוי גבעול שמשות
קטנות ממי גשמים שנקוו לשלוליות על הריצוף המיושן. אף על פי כן
אני שבה לשם בכל יום שבת, להביט מן החלון אל החתלתולים ואל
החצר שמעט נותר ממנה. ובכל פעם שאני שבה, אני חשה כי זהו ביתי
האמיתי, היחיד על פני אדמות.  
אך לקדמה חוקים ורצונות משלה.
בית סבתי מצוי ברוב חוצפתו בדיוק במקום בו עתיד לעבור כביש
חוצה ישראל.
ולמי אכפת אם המקום הזה הוא בית? למי אכפת שהריסתו תגזול את
ילדותי - ואהיה לנצח אבודה בחלל, ללא בית, ללא מקום וללא
מנוחה. לעת עתה הניחו לו, לבית הקטן שהיה כל עולמי. הם מצפים
בשקט פושע למותם של סבי וסבתי שסירבו בכל כוחם להתפנות מן הבית
בו הם גרים מעל לחמישים שנה. הם סירבו להיעקר, אך לאחר מותם לא
יוותר שם דבר.
לא נותר לי אלא לקוות שיחיו לנצח.