[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תחת העץ בחצר האבודה ההיא נחים זה לצד זה זיכרונות ילדותי
העמומים. במקום ההוא, שנותר לו מוגן מנזקי הזמן, התרחשו פלאי
הבריאה החוזרים ונשנים של ילדותי. האוויר היה צלול יותר, הדשא
היה רך יותר, הקולות היו נעימים יותר, הריחות היו עדינים יותר.
המקום היה כמכושף, שרוי במעין כיס אוויר של זמן קבוע שאינו
משתנה. בשמלה בלתי נוחה בעליל התרוצצתי שם יחפה, על האדמה
המריחה מגשם ומכוסה מרבד ירקרק ומרגיע של צמחיה, והרוח פרעה את
שיערי וחשתי כפרפר ענוג הנוסק בכנפיו לראשונה אל צמרות העצים,
אל עלעלי הפרחים הצהובים, אל השמיים האפורים, הרוויים.
ארבעה קירות סביבי מעולם לא נתנו לי תחושה של בית. עברתי מבית
לבית, מעיר לעיר, מגן לגן לבית ספר ולבית ספר אחר. הכל השתנה
סביבי ללא הרף, ובכל פעם שהתרגלתי לדבר מסוים, נעלם הוא כלא
היה. אך דבר אחד נותר תמיד כשהיה. המקום ההוא היה לי מפלט,
ומכל המקומות בהם שכן גופי, הייתה נפשי תמיד שם. ושבתי לשם בכל
יום שבת, בבגד זה או אחר, תמיד לא נוח ומגביל ורשמי עד חלחלה,
ונשמתי את האוויר המתוק והייתי אני כולי ואני בלבד למספר שעות
שהותירו בי את רישומן העז לנצח נצחים. וכך היה לי המקום הזה,
על קירותיו המתפוררים (אינני זוכרת אם היו כך תמיד או שזהו
עניין של השנים האחרונות), דלתות הזכוכית השבורות שתוקנו בסרטי
הדבקה חומים, השמיכות שהריחו כמו אהבה, כמו חיים... החצר והדשא
הרטוב, העץ הכרות למחצה והחתלתולים שהפכו לכשבגרתי לחלומות
מכוסים פרווה רכה ובעלי עיניים נוצצות. את חלומותיי רקמתי שם,
בהביטי מן החלון אל הגשם הניתך בחוץ ועל החשיכה היורדת ברכות
על האופק.
אינני עוד ילדה בשמלת קטיפה ושיער משוך לאחור ואסוף בסרט.
אינני מתרוצצת עוד על הדשא ומציירת במכחול עשוי גבעול שמשות
קטנות ממי גשמים שנקוו לשלוליות על הריצוף המיושן. אף על פי כן
אני שבה לשם בכל יום שבת, להביט מן החלון אל החתלתולים ואל
החצר שמעט נותר ממנה. ובכל פעם שאני שבה, אני חשה כי זהו ביתי
האמיתי, היחיד על פני אדמות.  
אך לקדמה חוקים ורצונות משלה.
בית סבתי מצוי ברוב חוצפתו בדיוק במקום בו עתיד לעבור כביש
חוצה ישראל.
ולמי אכפת אם המקום הזה הוא בית? למי אכפת שהריסתו תגזול את
ילדותי - ואהיה לנצח אבודה בחלל, ללא בית, ללא מקום וללא
מנוחה. לעת עתה הניחו לו, לבית הקטן שהיה כל עולמי. הם מצפים
בשקט פושע למותם של סבי וסבתי שסירבו בכל כוחם להתפנות מן הבית
בו הם גרים מעל לחמישים שנה. הם סירבו להיעקר, אך לאחר מותם לא
יוותר שם דבר.
לא נותר לי אלא לקוות שיחיו לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מעכו.








שי אביבי, בקטע
(אוטוביוגרפי)
מתוך אחד
המערכונים
הגאונים שנכתבו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/05 16:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אני כריסטיאנה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה