איפה בית הקברות הקרוב?

אני מרגיש חרא היום, כאילו מישהו מת, ואני לא צריך סיבה מיוחדת
להרגיש ככה. זה בא לי טבעי.
ידעתי. אבא של חבר שלי מת. חבר אחר התקשר להודיע לי וקבענו
ללוויה.
שתיים בצהריים גשום - קל לחפור, קל יותר לקבל את המוות, קל
לקבל חצי יום חופש מהעבודה.

כמו תמיד, לא נכנסתי לבית הקברות.
אני כהן, ולפי הדת היהודית אני טהור ובית קברות הוא מקום טמא,
אז אסור לי להיכנס. אני לא דתי אבל אני גם לא מתווכח עם זה,
למרות שלפספס את הסוף, גם אם הוא הכי צפוי שיש, זה די מבאס.

הסיגריה נרטבת לי מהגשם, אני חייב למצוא מחסה מהשמיים.
מול הכניסה יש מזנון קטן עם סככה. ביקשתי קפה. האיש אמר לי
להרגיש כמו בבית ולהכין לי לבד.
הרגשתי כמו בבית, לבד.
תפסתי מקום בצד, הדלקתי ג'וינט ולקחתי לגימה מהקפה. טעם נורא
אבל לפחות הוא חימם לי את הידיים. דם קר עם קפה חם וג'וינט
פושרת - הבדלי הטמפרטורה יצרו לי רווחים במחשבה. התחלתי להרגיש
טוב.

ואז היא באה. השמיים סידרו לי אורחת.
נראתה חצי מתה, כמעט שקופה, אבל אחרי לגימה מהתה שהכינה לעצמה,
לבד, הצלחתי לראות אותה באמת. החלפנו מבט, כל צד ניסה לפענח את
המבט של השני, ונתן עוד מבט. אין לי כוח לזה. שיניתי זווית.
גם היא. התקרבה ושאלה אם היא יכולה לעבור מפאסיבי לאקטיבי.  
אמרתי שכן, ונתתי לה את הג'וינט. היא צחקה ואמרה שלא לזה
התכוונה, ולקחה שאיפה טובה פנימה. שמרה אותה משהו כמו חצי דקה
ונשפה החוצה אוויר  נקי כמעט לגמרי. רצינית.

הוצאתי עוד ג'וינט. היא חייכה, המשיכה לעשן את הג'וינט שאצלה
ודחפה לי יד לכיס של המעיל. לזה התכוונתי, היא אמרה. אמרתי
שנראה לי שאני הולך למות מהקפה, וזה כנראה לא רעיון טוב. ומה
עם התה שלי? היא מחזירה, גם אני לא בטוח עוברת את היום הזה.
עניתי שבכל מקרה אני מעדיף למות לבד.
היד שלה משגעת אותי.

עמדנו ככה כמה דקות בלי לדבר. רק שאיפות ונשיפות. היא עלתה על
הטוסטוס שלה, עשתה לי שלום ונסעה. כמה שניות אחר כך שמעתי את
ההתנגשות.
מחר אני שוב כאן, בחוץ. רק שיירד גשם.