"לעזאזל עם הביצים האלה, הן אף פעם לא נשברות כמו שצריך",
חשבתי לעצמי תוך ניסיון להכין ביצה עין לארוחת הערב. הידיים
נראות יציבות לחלוטין אבל הן רועדות, אני מרגישה שהן רועדות.
יש להן קצב משל עצמן, כמו למשל עם המחבת החמה. בדיעבד אני
מבינה, שזו הייתה טעות להניח שם אצבע. וזה לא עוזר כשאני שואלת
את עצמי על מה חשבתי, כשתחבתי את האצבע בתוך השמן רק כדי לוודא
שהוא מספיק חם.
אני פותחת את המקרר בניסיון נואש למצוא קוביית קרח. את תבנית
הקרח אני מוצאת מונחת במצב נוזלי עמוק במגרת הגבינות. אני כבר
לא שואלת את עצמי מה היא עושה שם. את האצבע אני מניחה תחת מים
זורמים. ריח של שמן שרוף מתפשט במטבח. אני מתעלמת.
"המחבת נשרפת אם לא איכפת לך", אתה אומר ומסיר אותה מהאש,
"נכווית שוב. לכי תמרחי על זה משהו אני כבר אסיים את ההכנות".
רציתי לבכות מכאב אבל התאפקתי. חיכיתי . אני תמיד מחכה עם הבכי
עד שתירדם.
"כואב לך?", אתה שואל.
"שטויות, יעבור".
"זה לא נראה טוב", אתה מוסיף.
"זה בסדר גמור, רק כוויה קטנה. תפסיק להציק", עניתי.
"אימא שלי הזמינה אותנו לארוחת ערב מחר", אתה אומר ומחייך.
"למה אתה מחייך?", אני שואלת, ומצטערת.
"את חסרת מנוחה היום, קרה משהו?".
"שום דבר יוצא דופן", עניתי.
"טוב",
"טוב".
פיניתי את הכלים מהשולחן והתיישבתי על הספה בסלון,
"את יודעת יש קונספט כזה שאומר, שכשיושבים מול הטלוויזיה מומלץ
להדליק אותה".
"לא שמתי לב שהיא כבויה", עניתי נבוכה.
התבוננת בי ארוכות, תוהה. חייכתי והחזרתי לך מבט שרוצה חיבוק.
מבט שכנראה לעולם לא תבין. הסתפקתי במקום באצבעות ידך, שריככו
את כף ידי. אני יודעת שככה אתה אוהב, במינונים קטנים. אני
לומדת להסתפק בהם.
"הכל בסדר בעבודה?", שאלת והמשכת להתבונן במהדורת החדשות.
"אני חושבת שכן. לא הייתה שום חוויה מרעישה בימים האחרונים",
אמרתי והמשכתי לכסוס ציפורניים.
"את רועדת, קר לך?"
"שלושים וחמש מעלות בחוץ, למה שיהיה לי קר?", אמרתי ונשמתי
נשימות קצרות, שנתקעו בקצה הגרון.
"את עדיין רועדת", אתה אומר ומקמר את ידך סביבי. זה מרגיע
אותי, אני מצליחה לנשום עמוק פנימה. אתה מחייך, אני חושבת שאתה
מבין, שהיום זה יום שאני איני.
"בא לך לצאת לשתות משהו?",
אתה שואל כאילו לא שמעת אותי עכשיו חושבת שאני לא. לא כאן, לא
שם פשוט.
"לא", עניתי וקמתי אל חדר השינה.
"אני קצת עייפה. אני חושבת שאלך לקרא במיטה".
אתה מחייך אליי ומותח את הרגליים על השולחן. אני לא יכולה שלא
לחשוב על כך, שכשאני לא שם לידך אתה הרבה יותר נינוח.
פשטתי מעליי את הבגדים ונכנסתי עירומה למיטה. אני אוהבת להרגיש
את מצעי הסאטן מלטפים אותי. נשכבתי על הגב, שאפתי נשימה עמוקה
ונתתי לשרירים לנשוף את השקט שבוקע מהקירות הלבנים. פתחתי את
הספר באותו העמוד שבו אני פותחת אותו ככבר שבועיים. אני בוהה
בשורות, שהופכות לכתמים עד שלבסוף אני רואה רק את הרווחים
הלבנים שבין האותיות והמילים.
"את פוזלת", חייכת אליי ונכנסת למיטה.
"אולי תחבק אותי במקום להציק",
"מפונקת", אמרת ועירסלת אותי סביב בית החזה שלך עד שנרדמת.
אני לא נרדמת, אפילו הנשימות שלך לא מרגיעות אותי. זה מן לילה
כזה, שכל נשימה בו מדודה מתחילתה ועד סופה. אני יודעת, שאם
אתבונן לאורך זמן לתוך העיניים הסגורות שלך - אתה תתעורר, ואז
אני אעצום את שלי ואנשום בשקט עד שתסתובב עם הגב אליי. כבר
עשיתי את זה עשרות פעמים. ככה, כי אין לי משהו אחר לעשות
כשחושך לי מסביב.
הלילה אתה לא מתעורר. אני נרדמת ושוב מתעוררת. מחפשת אותך
בחושך ולא רואה. מבין ניסיונות החיפוש היד שלי קורסת על הגב
שלך, אתה מתעורר בבהלה,
"מה קרה?"
אני עוצמת את עיני כאילו אני ישנה. אני לא מוצאת הלילה את
המילים להסביר מה קורה אצלי בפנים. אתה מלטף אותי, אני פוקחת
את עיניי ומחייכת אליך.
"את חייבת אחת ולתמיד להסביר לי מה עובר עלייך בימים האלה, שאת
ככה".
"ככה מה?", שאלתי.
"ככה, חסרת מנוחה".
"אתה לא תבין, אל תנסה אפילו".
"תני לי קצת קרדיט".
"זה משהו שקורה לי מבפנים, אי אפשר להסביר את זה. אפשר רק
לראות את זה, אולי כשהעיניים עצומות", אמרתי בניסיון עקר
להסביר את עצמי.
"אני לא מצליח לרדת לסוף דעתך, מודה".
עצמתי את עיניי ואמרתי,
"תסתכל לי עכשיו בעיניים ותגיד לי מה אתה רואה".
"הן סגורות, איך אני יכול לראות דרכן", אמרת אחרי מספר רגעים,
כשסוף- סוף נרדמתי.
תודה לדאנו וטלי על העזרה בעריכה
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.