כשישבת לידו הרגשת כבר שהוא נושם באותו קצב שאת נשמת. שתי
נשיפות ושאיפה אחת ארוכה. כאלו שאוהבים לקחת הרבה אוויר,
ולהוציא לאט לאט. ואיך שהסתכל עליך, את כבר ידעת, כי גם את
הסתכלת ככה על בחורים. פשוט יכולת לקרוא אותו, וזה רק כי ידעת
ששניכם קורצתם מאותו החומר.

עד עכשיו רק חיית על תיאוריות שאמרו לך שניגודים נמשכים. ומה
תעשי עכשיו, כשהביאו אלייך את  עצמך? ונפלת חזק. כל כך חזק,
שזה כואב. כי את לא מאלו שיגידו כלום, וגם הוא לא. ואת לא מאלו
שיעשו כלום, וגם הוא לא. ואת תמיד בשלך, והוא תמיד בשלו. אז
איפה הדינמיקה, את אומרת? שום התקדמות בשום כיוון. ובכל הזמן
הזה שישבת שם, על הכיסא הנמוך בים, כל מה שרק עבר לך בראש זה
שאולי שניכם פלוסים שפשוט דוחים אחד את השניה. ואולי בעצם
מינוסים? ואז ניערת את עצמך מכל המחשבות האלו וחזרת להציץ בו
מדי פעם, מקווה שהוא יציץ בך בחזרה, בין שתי נשיפות לשאיפה. את
אוהבת אותם בדיוק ככה, בדיוק איך שהוא היה, ואת כמעט בטוחה
שהוא אוהב אותן ככה, רק יותר יפות. ואז, בבום אחד, כל הביטחון
העצמי שלך יורד, ואת חוזרת להרהר שאולי לא הפלוסים הם שדוחים
אותו ממך, אלא העובדה שאת לא מספיק יפה בשבילו.
ושוב שתי נשיפות ושאיפה אחת ארוכה.

שניכם אוהבים את הקפה כשהוא מר, כבר הסכמתם ביניכם שרק ככה
אפשר להנות מהעוגיה באמת. המתוק שבקפה לא הורס את המתוק
שבעוגיה. ושניכם שומעים את אותו הדבר בימי שבת, איך שמתעוררים,
וגם ונרדמים עם שמיכה. אפילו בקיץ. ושניכם אוהבים שהצביעה היא
אחידה, וזה מטמטם כשמשנים כיוון באמצע. והחיוך הוא מובן מאליו,
של שניכם. חיוך שמחייכים אותו ושאי אפשר לדעת עד כמה הוא
אמיתי. ויכולת להמשיך לספור את כל הדברים שהייתם דומים בהם,
ופשוט כבר נמאס לך לחשוב יותר.

ושתי נשיפות אחרונות ושאיפה אחת ארוכה ארוכה, שמרמזת על הסוף.
את מושכת את הקצה של החבל הדמיוני הזה שהיה ביניכם כל הלילה,
ומקווה שימשוך לך חזרה. אבל הוא בכלל לא ידע שזרקת לו קצה חוט.

ושניכם קמים ויודעים שלא תראו אחד את השניה יותר. ושניכם
יודעים שאף אחד לא יעז. כי שניכם קורצתם מאותו החומר.
להתראות אחד, אחרי שתי נשיפות ושאיפה. וכל הדרך הביתה אכלת את
עצמך שלא נולדת מינוס והוא פלוס. ואולי להיפך.