ישבתי בתא רכון מעל הדף. על הדף רשמתי וציירתי שטויות בעיקר.
"צו. צו. צו." שמעתי נקישות שפתיים מאחורי. ידעתי שזה סגל
השומר. הוא עבר מימיני ונעמד מולי מצדו השני של השולחן. ידעתי
שהוא מתכוון לכתובת "היה די רע, אולי עדיף שנתאבד." לא ייחסתי
שום חשיבות לכתוב ובטח שלא התכוונתי אליו. "מה יהיה אתך צחי?
אה?" אמר סגל עם חיוך מזלזל על פניו. הרמתי את פרצופי המחויך
כתמיד והבטתי בעיניו, ראיתי את הכעס נכנס בו כשקלט את החיוך
שעל פניי. החיוך שלו נעלם שניה לפני ששאג: " קום ותעיף את
הידיים שלך לתוך הסורגים!", חיוכי נעלם כי ידעתי ששום דבר טוב
לא עתיד להתרחש אבל לאחר שניה חזר אל פרצופי החיוך ולזאת אין
לי הסבר. קמתי ועשיתי כמצוותיו, הוא יצא את התא וכעבור כמה
רגעים הופיע שוב מצדו השני של הסורג. הוא נעל את ידי באזיקים
וחזר לתא לא לפני שהתעכב שניה לבדוק שאין איש במסדרון.
הוא נעמד מאחורי וקרע את חולצתי. אז הוא ניגש לשמאלי ושלף את
אלתו, הוא החל נוקש קלות עם אלתו על הסורג כאילו פחד לשבור
אותו. הוא התקרב לאוזני ולחש לאט מאד כאילו חשב שיש לי בעיות
הבנה: "אתה חושב שעד עכשיו היה רע? אה?, בוא אני אסביר לך מה
הולך לקרות עכשיו, עכשיו אתה הולך לעבור חוויה חינוכית שבאה
ללמד אותך מה זה רע." לרגע חשבתי להסביר שאין שום משמעות לכתוב
אך ידעתי שאין טעם. מה שקרה לאחר מכן הוא שסגל החל מטיח שוב
ושוב את אלתו בגבי התחתון.
החוויה הלימודית הזו ערכה כעשר דקות לערך והשאירה אותי משותק
ברגליי למשך שבועיים אבל הכאב בגפי התחתונות עתיד היה ללוות
אותי לתקופה ארוכה הרבה יותר.

לאחר שיחה עם העורך דין שלי ואימי הוחלט שאני מצטרף לקבוצת
דיון. קבוצת דיון היא חבורה של ילדים אשר מחולקים לקבוצת גילים
ומתכנסים פעמיים בשבוע עם פסיכולוג ומדברים על הדברים אשר עשו
בשביל להגיע לכאן, כך הסביר לי שושן העורך דין.
לאחר חודש הגיע הזמן ולאחר ארוחת הצהרים בא בן - סעדון שהחליף
את סגל ללוות אותי לפגישה עם הקבוצה שלי. הלכנו במסדרון לאזור
בקומה שלא הכרתי. בן - סעדון הכניס אותי לחדר והושיב אותי בכסא
הפנוי אבל לא הציג אותי, דבר שנראה לי קצת מוזר מה עוד שגם
הפסיכולוג התעלם כמעט לגמרי מהעובדה שבאתי וחוץ ממבט חטוף ששלח
לעברי לא הראה כל סימן לכך שם לב לכך שאני בכלל נוכח בחדר.
ישבתי בחדר עם החיוך שלי על פרצופי והתחלתי לסקור את היושבים
בחדר. הם היו שבעה, שלושה בנים וארבע בנות ואף אחד או אחת לא
נראה עבריין. החלטתי שאאזין קצת לשיחה, הם דיברו על רבין ואחר
כך על היחסים הערבים - ישראליים, אחרי עשרים דקות נמאס לי
וקטעתי איזו ילדה באומרי: "טוב דוקטור, אני מבין מה אתה מנסה
לעשות." פתחתי. כל שעוררתי הוא כמה מבטים תמוהים מצדם של
היושבים בחדר. "אתה לא מצליח להוציא מהילדים האלה כלום בקשר
למעשיהם בעבר אז אתה מוצא מפלט בנושאים שקל לדבר עליהם, כי הרי
אין אדם בלי דעה תהיה טיפשית כמה שלא תהיה על המצב המדיני."
עכשיו תשומת ליבו המלאה של החדר הייתה מכוונת אליי. דיברתי
בטון מאד שקט ובצורה מתנשאת שהפתיעה אפילו  אותי. " מרשים
מאד." אמר הדוקטור. "בדרך כלל לוקח יותר זמן לחדשים להתערב
בקבוצה, אתה כבר מוכן להציג את עצמך ולהפוך לחלק מהשיחה הזו?"
שאל הדוקטור תוך שהוא מנסה להפגין תמיכה אשר נראתה לי מזויפת
קצת. "או דוקטור, אני מוכן לעשות יותר מזה, אני מוכן לספר
לקבוצה סיפור מהעבר המתקשר לסיבה אשר בגללה הגעתי לפה."
כשהדוקטור שמע אותי הוא העלה על פניו מבט אשר מביע שמחה והצלחה
לאחר תקופה ארוכה של ניסיון.
תפסתי תנוחה שלא תכאיב לרגלי, והתחלתי לספר את סיפורי.

"אני צריך רכב." אמר צ'ופי, ישבנו ב"אנגלי השחור" כתמיד
ושתינו. "אם היה לי אוטו אז הייתי מסודר." היינו שם אני, ערן
וצ'ופי. גם לצ'ופי קראו ערן אז השתמשנו בשם שקיבל פעם ממני.
היום אני כבר לא מצליח להיזכר למה דווקא צ'ופי אבל בטח זה גם
לא כל כך משנה.
ישבנו שם כולנו וחיכינו שמירי תגיע, החברה שלי לשעבר ועכשיו של
ערן, עדין לפעמים כשאני לא מצליח למצוא תעסוקה מינית בשישי אני
מזיין אותה ואני בטוח שערן יודע אבל לא ממש מפריע לי, אני לא
אוהב אותו כל כך כמו שאני אוהב את צ'ופי.
"אולי תפסיק כבר. אין לך סיכוי להשיג מספיק כסף לקנות רכב
אפילו כזה משנת 1487." אמר ערן והצליח  להצחיק רק את עצמו. "מי
מדבר על לקנות." אמר צ'ופי כשהוא מכוון את מלותיו אלי. ידעתי
גם למה דווקא אלי, אני הייתי הכי חכם מבנינו, וגם היה לי את
המוח הכי קרימינלי מבין שלושתנו. כן אני קצת שחצן אבל חכם אני
כן. גם עבדתי קשה בשביל שאוכל להדביק תווית זו עליי, למדתי
המון ואני לא מתכוון לבית ספר, אני ישבתי שנים קבור בתוך ספרים
על פסיכולוגיה ,דרכי חיים וסיפורים בעלי משמעויות רבות
וחשובות, הכל בשביל שאדע הכל על הכל. "בשביל מה אתה צריך רכב
אה? אין לך סיבה, כמה זמן לא יצאת מהעיר? כל מה שאתה עושה
בימינו הוא לעשן לרקוד ולפעמים גם לזיין אה?" אמרתי. מירי
בדיוק הגיע ושמעה את המשפט האחרון. "צ'ופי מזיין? כן בטח, רק
צ'ופי." אמרה בזלזול. צ'ופי בלי אזהרה הכניס לה גב יד בפנים
דבר שגרם לי לשחרר נחרת צחוק עצורה אבל גרמה לערן להשתולל
מצחוק במשך שלוש דקות לפחות. מירי בתגובה קמה ועברה לשבת על
ברכי, דבר שלא היה חריג כי כולנו התייחסנו אליה כ"קופה
ציבורית".
ניהלנו שיחה קצרה על אשר התרחש בכמה דקות שעברו והאווירה הטובה
חזרה אל כולנו.
פתאום צ'ופי החזיר אותנו לבעייתו. "נו דיברנו על האוטו החדש
שלי, אה צחי?, יש לך פתרון בשבילי?." החיוך נשאר על פני אבל
הרצינות אחזה בי. "טוב יש שני אפשרויות, אחת היה לגנוב רכב
קומפלט, שזה יכול להיות בצורה של פריצה לרכב חונה או פשוט
לחטוף אוטו באיזה רמזור מאיזו נהגת מבוהלת, ששתי הדרכים
בעייתיות כי אתה לא יכול להחזיק ברכב לאחר הגנבה כי המשטרה
תחפש אותו אז הפתרון הוא למכור אותו באופן מיידי ועם הכסף
לקנות רכב, מה שאומר שצריך לארגן קונה לפני הביצוע." דיברתי
בצורה ברורה ומהירה. "וואו." אמר בהתלהבות צ'ופי. "אתה המלך
צחי, אתה פשוט גאון באיזו מהירות אתה מנתח אתה האפש." ."סתום
את הפה שלך צ'ופי זה לא כזה פשוט, אבל יש את הדרך השניה שהיא
לגנוב את הכסף ועם הכסף לקנות את האוטו שזו גם דרך מסוכנת כי
האנשים שיראו שפתאום יש לך כסף יכולים לנחש את אשר ביצעת
ולהוביל את המשטרה ישר אליך.", המשכתי. פניהם של ערן ומירי היו
מוכי תדהמה. "עשינו שטויות קטנות בעבר, אבל צחי, באמת לחטוף
רכב? לשדוד?" אמר ערן. "כן!, כשהדרך המועדפת עליי היא החטיפה,
זה לא דבר ששומעים עליו בארץ, ככה שגם אם ניתפס בטח נהיה
מפורסמים," הצחקתי את עצמי לרגע." וגם אני לא מבין איך ניתפס,
אני אארגן קונה והכל יהיה חלק." "או אז הוחלט, אנחנו חוטפים
רכב." אמר צ'ופי בשארית ההתלהבות שנשארה בו מהנאום שלי, צ'ופי
לגם את שארית בירה מכוסו והכריז: "עוד סיבוב!"
עברה תקופה של חמישה חודשים שמהם צ'ופי בילה שלושה חודשים
במעצר על אונס בהסכמה של נערה בת ארבע עשרה. אחרי שהשתחרר לא
הועלה הרעיון של הרכב ופשוט המשכנו בפשעים קטנים של הטרדות
וגניבות מחסרי בית.
בערב אחר ב"אנגלי השחור" צ'ופי אמר: "יש לי אקדח שנראה אמיתי
ואלת בייסבול שיתאימו בול לביצוע של החטיפה." הוא לא אמר איזו
חטיפה אבל כולנו זכרנו את האובססיה שלו לאוטו חדש וידענו שהוא
מתכוון לחטיפה מהגברת הפחדנית ברמזור. "בשביל מה אתה צריך אלה
ואקדח אה? בכל הזמן שלך איתי אתה ראיתי אותי אי פעם משתמש
בנשק?" שאלתי לא בשביל לקבל תשובה אלא לעורר תגובת הבנה
מצ'ופי. "בוא תבין משהו טיפש חמוד שלי, אם אתה תבוא ותדחוף קנה
לפרצוף של זקנה או שהיא תקבל פאניקה ותתחיל לצרוח או שהיא
תחטוף התקף לב ותמות שאת שתי האפשרויות אנחנו לא צריכים. מה
שאנחנו צריכים הוא שהיא תבין שאנחנו לא רוצים כלום חוץ מהאוטו
ושאם היא תשתף פעולה כלום לא יקרה לה.". צ'ופי קם ואמר: "אם
אנחנו לא צריכים כלום בשביל הביצוע אז למה אנחנו מחכים? אה?
בוא נלך עכשיו!" תפסתי אותו בידו והושבתי אותו בכוח חזרה
במקומו. לחשתי עליו בכעס: "תפסיק להיות כזה טיפש, יש המון
דברים שצריך לארגן כמו קונה, אתה צריך לחשוב איזה אוטו אתה
רוצה, וצריך לחשוב על איפה אנחנו מוצאים צומת עם רמזור שלא
עוברים שם הרבה רכבים, ועוד. ועוד .ועוד דברים." "אתה רוצה
לעשות את זה בקרוב?" שאלתי. "כן, נו אני חם על האוטו הזה כבר
שנה!" אמר צ'ופי בהגזמה. "אז יאללה איזה אוטו אתה רוצה?"
"לנטיס" הוא ענה. "טוב לנטיס שווה בערך מרצדס גנובה" אמרתי.
"מה זאת אומרת שווה מרצדס גנובה?" שאל ערן שלא היה שותף לשיחה
עד כה אבל האזין לכל מילה. "דיברתי פעם עם נסים, הקונה, ואני
זוכר שערך של מכונית גנובה לא שווה כמו מכונית חוקית ואני משאר
שזו בערך ההקבלה." עניתי. "אז אני הולך לקבוע עם נסים, ואחר כך
לתפוס זיון, קבענו למחרתיים ברמזור של ארלוזורוב - אב"י,
"דופקים" זקנה שנוהגת במרצדס בשתיים בלילה. תבואו לבושים כמו
גנגסטרים." אמרתי ובאתי ללכת. "מה זאת אומרת כמו גנגסטרים?"
שאל בבהלה צ'ופי. חזרתי להתיישב. "אני מתכנן לבוא עם חולצת
גולף כהה ומעליה המעיל הבלשים השחור והארוך שלי, זה נותן לך
רעיונות?" . "אבל אין לי מעיל בלשים צחי." אמר בחצי בכי צ'ופי.
"אז אל תביא מעיל, רק אל תבוא עם סוודר ורוד, בסדר?, תבין אף
אחד מכם לא הולך לדבר. אני היחידי שמדבר, אני פשוט מתכוון לגשת
לרכב ולהסביר לזקנה מה הולך לקרות כששניכם עומדים מלפני האוטו
ועושים לה פרצופים מפחידים. הבנתם." אמרתי והפניתי דבריי גם
לערן ומירי בנוסף לצ'ופי. קמתי והלכתי לטלפון, סגרתי עם נסים
ואחר חזרתי לבאר תפסתי נערה אחת ביד ומשכתי אותה עימי לביתי.
עברו יומיים השעה שבע דקות לשתיים, אני וערן חיכינו בפינת
ארלוזורוב - אב"י ואין סימן לצ'ופי. ערן דיווח לי שמירי מחכה
עם רכב מילוט של הוריה כחמישים מטר ממיקומנו למקרה הצורך. הוא
שאל אותי מה עם צ'ופי, ואם דיברתי אתו. אמרתי לו שהוא התקשר
אתמול ושאל אותי "אם מעיל עור זה בסדר בשביל ללבוש למבצע?" וגם
הוספתי שזו חוצפה שהוא מאחר לחטיפה שאנחנו מבצעים בשבילו.
חלפו עשרים וחמש דקות וצ'ופי הופיע כשהולך כשפניו קבורים
באדמה. לי היה ברור שקרה משהו אבל כנראה לערן לא כל כך והוא
ניסה לצעוק עליו עד אשר עצרתי בעדו.
"צ'ופי מה קרה?" שאלתי בדאגה לשלומו. "זאת שני." אמר. שני
הייתה אחותו הקטנה של צ'ופי. "איזה בריון חצוף אנס אותה. היא
בבית חולים, הוא אנס אותה ואחר כך זיין אותה במכות, היא הולכת
למות." בוא הולכים אליה, ערן תקרא למירי." ערן צעק למירי והיא
הגיעה עם האוטו ברייס ועצרה בחריקה, כנראה היא חשבה שבאמת קרה
משהו במבצע, כי כשנכנסנו היא כל הזמן צעקה: "נו, נו, מה
האדישות הזו?! קדימה יותר מהר!" אבל אחרי שנכנסנו ולפני שהיא
התחילה לנסוע היא כנראה הבינה שלא היה מבצע והיא ניסתה לברר מה
קרה. "זו שני, סעי לבית חולים." אמר בשקט ערן.

אחרי המקרה שבו שני מתה צ'ופי השתנה, ולא הזכיר את האוטו שוב
אף פעם, אחרי כמה זמן הוא הפסיק להיפגש איתי וארבעתנו נפרדנו,
טוב זה לא כל כך נכון אני עדין המשכתי לפנות למירי בסופי שבוע
בעייתיים מבחינה מינית, אבל חוץ ממנה לא נפגשתי עם אף אחד
מהחבורה.

"טוב, אני סיימתי את הסיפור שלי, מה דעתך דוקטור?" שאלתי את כל
החדר. "רגע." אמרה אחת מהבנות. " לא חטפתם את הרכב בסוף?"
"לא." עניתי בפשטות. "אז מה אתה עושה פה?" המשיכה. "טוב אני."
ניסיתי לענות אבל נערה אחרת קטעה אותי: "נו מה קרה לך?, זה לא
ברור?, הוא הלך למצוא את האנס של צ'ופי ו"קרע" אותו. נכון?"
אמרה או שאלה אותי. "לא. זה לא מדויק," אמרתי. "סיפרתי לכם
שאני ומירי המשכנו לבלות לילות ביחד, לפעמים, אחרי ששני מתה?"
חלק מהחדר הנהן וחלק אחר ענה ב"כן" קולי "אז פעם אחת היא
הרגיזה אותי אז הלכתי לבוידם הבעתי לום ותקעתי לה אותו בעין."
המשכתי. החדר כולו למעט הדוקטור חייך ובחור אחד אפילו אמר:
"מצוין, תמיד שנאתי אותה אפילו מתחילת הסיפור."

לא הרשו לי יותר להשתתף בקבוצה אבל זו בהחלט הייתה חוויה שוברת
שיגרה, ועד היום אני לא מאמין שהם קנו את הסיפור הזה.