בהתחלה של השבוע, נחה עלי המוזה.
בהתחלה של השבוע, היו לי הרבה כותרות. מודגשות.
בהתחלה של השבוע, כל דבר היה מחשבה.
בהתחלה של השבוע, כל מחשבה הייתה סיפור. שיחה. שיר. מונולוג.
בהתחלה של השבוע, הכל היה פתוח.
לפני, יכולתי לכתוב על מה שרציתי.
הכל התחיל מאותו סיפור על אותה בחורה. מאהבה. והכל היה התחלה.
כי כאב לי.
ביום שלישי, התשיעי לספטמבר 2003, בשעה 6 בערב, הכותרות היו
מאוד קטנות. לא מודגשות.
זה לא שהן השתנו. פשוט כבר היו כותרות חדשות, גדולות יותר.
בצבע אדום נורא.
מאז, מישהו כבר גרס את הכל.
היום יום חמישי בערב, וכל מה שהיה כבר לא כל כך חשוב.
זה לא שלא כואב. כואב. זה לא שינה בעבר. וזה לא משנה עכשיו.
זה לא רלוונטי. עכשיו. בטח לא לגיטימי. עכשיו.
אני לא יכול לחשוב לאותו כיוון, המצפון מציק לי. עכשיו.
מה שרציתי לכתוב, אני לא יכול. עכשיו.
לזוג אני בספק אם היה אכפת, גם אם היה יודע. בטח שלא אכפת לו.
עכשיו.
איך אני יכול לחשוב מחשבות קטנות, אנוכיות, עכשיו?
כששמעתי את ההד!
כשמשהו כל כך גדול הפסיק. אני מקווה שאתם עוד ביחד.
זה לא שהכרתי אתכם באמת! לא כואב לי כל כך עליכם!
פשוט אני לא מרגיש כלום לכל השאר. וקצת קשה לנשום. עכשיו.
יונתן פלג ואפרת שוורצמן ז"ל. גם במותם מאוחדים. נזכור. |
