עמית היה ילד רגיל. שיער כהה, גובה סטנדרטי, בית ספר בשעות
הבוקר וכדורגל אחר-הצהריים. בדרך כלל היו לו ציונים סבירים,
וגם איזה גול לעיתים די רחוקות.
עמית רצה נואשות להיות מיוחד, אבל לא ידע איך. ככל שהוא ניסה
לחשוב על דרכים להיות מיוחד, הוא רק הרגיש בינוני יותר ויותר.
מאז ומתמיד הוא דישדש בין "אוקיי" ל"בסדר", וכבר לא היה יכול
לסבול את השגרה הממוצעת הזו. אז באחד מהימים שבהם עמית זימן
באמצעות טלפאתיה את אליהו הנביא לחדר שלו, הוא שאל את הזקן
החכם מה יכול לעשות אותו מיוחד. "עמית", ענה אליהו הנביא,
"אנחנו חברים טובים כבר הרבה זמן, ואתה נחמד והכל, אבל אין בך
שום דבר שיכול לעשות אותך מיוחד, מצטער". עמית לגם לגימה לא
גדולה ולא קטנה מהקפה הפושר שלו (קצת חלב, כפית סוכר). "כן,
אה, אתה בטח צודק, אלי", השלים עמית עם גורלו. "אז כנראה שלא
נועדתי לגדולות, נו, גם סתם להיות פה זה בסדר", אמר והלך להציל
את העולם מפלישה של חייזרים מרושעים. |