כשהוא מת, יכול להיות שהרגשתי את זה בתוכי. זה היה באמצע
הלילה. יכול להיות שהרגשתי, חריקת שיניים כחריקת בלמים. ריח של
ריקבון עליז ומתמיד במנהרות האף והנשמה. פיתולי עונג וסבל סביב
מה שפעם אולי היה לב ליבי הפועם. סביר להניח שמשהו השתנה
בקרבי, כי תמיד היינו ככה, מחוברים בקו פתלתל, חבל דק של נימים
ועצבובים, כשזרמים של רגש נשפכים בינינו כנהרות עגמומיים ללא
סוף, או התחלה. כשהוא מת, הייתי חייבת להרגיש.
אך גופתו החיוורת הלכה והצטמקה בתוכי. נכנעת לתופעות טבע
שכיחות, שרבים נוטים להתעלם מהן. מתפוררת עם כל נשימה צחיחה
שלי. אם הייתה לו נשמה, היא מזמן כבר הייתה מדלגת לקורבן הבא,
אך כיוון שהיה הוא יישות קוסמית, אשר אינה נזקקת לא לגוף ולא
לנשמה, מרגע שמת, הרקיב כאילו אין עתיד לפניו, כאילו גופתו
המשחירה לא הכבידה עלי. מפרצי אבק וטחב ביתרו את מה שהיה פעם,
משאירים בתוכי רק שאריות, תיזבולת מלכלכת, עודף מילים רגשניות
ללא מהות או משמעות הנערמות כגופות מדממות באמצע רחוב סואן.
מי יודע כמה זמן הוא פרפר בתוכי, מי יודע כמה זמן גסס וקרא
לעזרה בשפה שמעולם לא יצרה משמעות. אך מה שברור שהוא עכשיו
איננו, נותרתי רק אני, נטולה. לאט לאט, נגיסות משתלטות עלי,
מגרדות בציפורניים שבורות ומזוהמות את קרביי מבפנים. אני גם
אני קוראת לעזרה. מנסה, בשארית הכוחות שעוד נותרו בי לפלוט את
קיא תחלואי- מילים ראנדומאליות, תיאורים חסרים, שאריות ממה
שהיה ואיננו. ממה שהוא היה, ונמוג. האם זה מה שהיה, מה
שהייתי?
האם אבד לנצח?
מעין הספד ליצירתיות, או להשראה, או למקור השראה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.