ושישים שנה שעברו.
ושני דורות שחיים,
דור שלישי שלא. אחד,
שניים, רבע, אחוז,
מיליון וחצי מתוכם.
רכבת שנתקעה, מנעול שהחליד,
אשת אונטשפיהרר שהרתה,
שדה, אשה עזובה, זקן שקוצץ,
ומה אם רק אחד...
להיות עם חופשי בארצנו.
מה אני מבין בכלל.
לא אומרים איכס על אוכל,
לך תסביר לנכד
(שלושה ימים בבוכנוואלד בלי מים)
שארוחה אחת שלו-
אשה. ילד. משפחה שלמה.
ואתה מחייך, מלטף.
זה לא נורא, רק
חבל, חבל. מטבע קטן של שוקולד.
רק ליודנראט, שהיו כמו,
אין יהודים כמו, רק קדושים?
רק קדושים אצלי, כולם אצלו.
ואנחנו נפרדים, הלילה בבית,
קרעים קרעים סיפורים מתחברים,
קרשים קטנים של שפיות
בים ענקי, והגלים מכים בהם
כמו לא שבעו מספינת המשא שהטביעו.
מילים מוצאות זו את זו, כמו במדור
לחיפוש, הרמן שולצברג, טרבלינקה?
משפטים, אם ירפו רק לרגע---