מתמיד היתה לי תכונה לצבוע את התחושות שהיו בי. לרוב לא "על פי
הנהוג" אלא על פי מה שהרגיש לי.
היו לי אהבות אדומות.. אבל היו גם כחולות.. אפילו אהבה אחת
בצבע טורקיז.

מצבי רוח? לפעמים נראו לבנים בגלל שכל הגוונים היו בם.

אני אוהבת צבעים. הם מחיים אותי. יש להם את היכולת להבקיע בי
חיוך, להעלות דמעות, לצחוק, לכעוס.. להתעלס עד אבדן חושים..

והרעב בי - כתום.

הרעב לאהבה, לתאווה, הרעב לעוד עונג ולעוד עדנה.. אפילו הרעב
הזה לנשק ולנשק את הבת הקטנה שלי ולא להפסיק.. פשוט מין רעב
בלתי הגיוני לספוג אותה אלי חזרה לתוכי ולהפוך אותה שוב חלק
ממני.. הרעב הזה להרגיש את הילדים שלי שוב בשר מבשרי.. כל
כולם..

הרעב הזה שפתאום קופץ עלי כשאני מריחה את האבא של הילדים
המדהימים האלה.. כשאנחנו שוכבים זה לצד זו ובוהים במסך
הטלויזיה, נחים מעוד יום מטורף.. ברקע הנשימה של הילדים מספרת
את החלומות שלהם.. זה מין רעב ליציבות. רעב לבסיסיות שבי. רעב
לשתי כפות רגליים על החמרה. רעב לשבלוניות בטוחה, חמימה
ומציאותית.. שמרגישה מתמיד ותמיד.
רעב לחמרה שמתחת ליסודות.. חמרה שהדמעות הופכות אותה כהה..
קשה.. אטומה.

שם.. למעלה. מעל לכל זה.. מסביב.. בצללים שמקיפים אותי ומלווים
אותי כל הזמן. הבהוב כתום מבליח..
מכתים צללים מבפנים.. צללים שגדלו איתי, שהם חלק מישותי, חלק
מהנשימה שלי, מהראייה שלי, מהאוויר ספוג הניחוח שחודר דרך
הנחיריים היישר למין.. מרכז רעב אינסטינקטיבי כמו פעימות הלב.
בלתי נשלט
בלתי נרגע

שם יש בי הכי הרבה כתום

והוא מתחיל כתום כמו שברירים של זריחה.. שברירים שהכחול בהם
הולך ומתחזק.. שהשחור מכחיל לאט לאט.. אל תוך הכתום החודר
הזה.. הכתום שמדליק בי אור..

ויש לצבע הבוער הזה בתוכי גם קול. מגרגר.. מתחיל כגרגור
חתלתולי, ממשיך לנהמת אמו המיוחמת ובשיאו שואג כחיה זהובה
מתוסכלת..

וכתבתי על זה פעם כך:

[center]
Twilight of Life
--------------------

Terrified tranquility
Trapped in the corner of my existence
Hugging her self to death
..Gazing at the pacing beast

My beautiful golden beast
.With her soft, catty moves
Leaving footsteps on my nights
Passion glitters from her skin
Her teeth
..Threatening my gray with red

My lost tranquility
..Her memory fades to the heat of lust

..I'm roaring now. I'm roaring

[/center]
והרעב הזה בוהק ממני. אני מרגישה אותו פועם על עורי, משגר
אותות שקופים מביכים הלאה.. אל מי שמשדריו דלוקים בעיניו..
ויכול לקרוא אותי כל כך ברור..

אני מסריחה מכתום.

מרגישה את הניחוח המביך הזה מקיף אותי.. מסמר שיער, מאיץ
נשימה, מלחלח, מגחך על שליטתו המוחלט בי..

ואני לא יכולה לו. הוא גובר על הכל. על כל מי שאני. על כל מה
שאני רוצה להיות מולו.. ולא יכולה.

כל ספרי החוקים עולים באש כתומה
מוסר הופך למוסרות.. ואין דרך כי אם למסמס אותו מדרכה של הסופה
הכתומה בתוכי
ערכי יסוד של נאמנות, מונו-משהו.. אי אפשר מונו בתוך האש הזו..

מונו הוא חד-ממדי מידי לרעב הזה.

אני יושבת במשרדי ומרגישה את עקצוציו בכפות רגלי..

פוסעת בין דקה לדקה והוא זוחל לאורך רגלי.. מגרד.. נושך אותי
נשיכות קטנות ומסעירות.. פנטומיות.. סהרוריות.. מורח לי את
הדקות.. לוחש בריתמוס בלתי פוסק באוזני:
"תני לי.. תני לי.. תני ליייי.."

מנסה לעצום עיניים.. להעלות זיכרונות כהעלות גירה.. ללעוס את
העיסה שהיתה פעם מספקת.. לשאוב אנרגיות מרגיעות ממנה.. מהפעם..
מהמזמן..

"תני ליייייייייייי"

וגם הריצה המטורפת רווית הכתום אל ההתבודדות האינטימית לא
מרגיעה..
גם האוננות בערפילי מנגו בשל ומתקתק לא עוזרת..
גם האורגזמה המנומשת הפרטית שאני נותנת לי לא עוזרת

"תניליתניליתניליתנילייייי"

לפעמים אני תוהה אם אי פעם אכנע למישהו כמו שאני מצליחה להיכנע
לעצמי.

ואני נכנעת שוב לכתום הזה..

 

יש שם בחוץ אנשים עם הילה כתומה. כמו שלי.
קל לי לגלות אותם.

גם להם הקליפה טרודה בחיי היומיום ורק כשמסתכלים מקרוב קרוב,
רואים איך העור שלהם זוהר בכתמתמות מסגירה.. לפעמים, בהיסח
הדעת הם מרימים מבט מצועף ובלתי ראוי לסביבה..

ולפעמים הכתום שלי פוגש בכתום שממול..
ויש ריקוד שכזה באוויר מולנו.. ריקוד שמקדים את ריקוד העור
והיזע..
לפעמים בדיוק בעשירית השנייה שכתום מתערבב בכתום - יודעים ש..

ויש חיוך של הבנה
של מבוכה מהוססת מצד אחד
של בטחון טורף בצד השני

ואני מרשה לטורף לטרוף את שיודע הוא שרוצה להיטרף

ואנחנו נטרפים לנו
בכתום נוטף, ספוג ריח מיצי גוף
והקרקורים שבפנים נרגעים להם
נרגעים
נרגעיםםם
נרגעים?

והנה.. אני שוב מגרגרת כמו חתלתולה.. מתחככת בנצח.. לנצח.
לעולמי עולמים ודי וזהו.. הגעתי בדיוק למקום הכי מתאים לי.

עד שהצבעים הזוהרים בי שוב דוהים מהחיכוך..
מהחיכוך..
שמתוכו מתחיל לבצבץ מין כתום זוהר, חמים.. בלתי נשלט

ואני נכנעת שוב לכתום הזה.