[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
המיילדת והקברן

הקברן ואשתו המיילדת ישבו על המרפסת לעת שקיעה והביטו לעבר
הים, שהשתרע לו אי-שם, מעבר למרפסות האחרות.

המיילדת התחילה לספר לבעלה על יומה בבית היולדות. בקול נרגש
ובעיניים נוצצות סיפרה על החיים החדשים שהביאה היום לעולם, על
הידיים הקטנטנות ועל הרגליים הזעירות ועל כל האושר הזה, אושרן
של האמהות.

הקברן הקשיב בשקט, מבטו תלוי בשמיים המאדימים. הוא לא זכר מתי
אשתו התחילה לעבוד כמיילדת - נדמה לו שזה היה לפני הרבה מאד
זמן - והוא גם לא הבין איך היא עדיין מתרגשת כל יום מחדש מהעסק
המייגע הזה.
הוא החליט כבר מזמן שנמאס לו לשמוע את הזמזום הזה באוזניו בכל
ערב, אבל הוא לא רצה להתחיל לדבר על זה. עדיף שתמשיך לספר.
אם זה עושה אותה מאושרת להאמין שהוא מקשיב לה ושותף אתה
ל"חדוות הבריאה", כפי שהייתה קוראת לזה לפעמים, אז הוא ימשיך
להקשיב. כלומר, לעשות את עצמו מקשיב. הוא הסביר לעצמו שהוא לא
עושה את זה בגלל שהוא שונא אותה. אין לו שום דבר נגדה, אבל הוא
פשוט עייף מהיום הזה. הוא לא מסוגל לשאת על כתפיו גם את משא
היום שלה. בכל אופן, נהג להמהם מדי פעם ולהוסיף הד לדבריה.

המיילדת סיימה את המשפט ושניהם שתקו לרגע והביטו אל האופק.
"הגיע הערב" אמרה המיילדת בשקט. "כן, סוף היום", אישר הקברן.

המיילדת ניסתה לבלוע את הדמעות. היא כבר מזמן הבינה שלבעלה
הקברן אין שום עניין בסיפורים שלה על עבודת הקודש בבית
היולדות. למרות זאת, היא חשבה שזה המינימום שהוא חייב לה על זה
שסירב כל השנים לתת לה ילד משלה.
המיילדת נאנחה. תוקפן של הדמעות והתחינות פג כבר מזמן, יחד עם
בשלותה שהתקמטה מבלי שוב. עכשיו, אחרי כל השנים האלה היא
העניקה לו סוף-סוף את הילדים שרצתה. בכל ערב לעת שקיעה, היא
מילאה את הבית בהמיית תינוקות. בחיים חדשים צבעה את הקירות.
בהמוני רגעים של חד-פעמיות קישטה את המדפים של חייהם. שמחתן של
רבבות אמהות התנקזה לכאן, לאוזניו של האיש שמנע ממנה את השמחה
הזו.
בגעגוע זכרה איך נפגשו לראשונה, את ההתחלות המבטיחות ואת האהבה
הגדולה שהביאה אותם לחלוק ביחד את חייהם. היא זכרה כל פרט
מהימים הראשונים ההם, השעות בהן נולדו מחדש האחד אל השני.

הקברן שמח שהשתררה שתיקה על המרפסת. היום שלו היה מייגע וחם
ומטריד. השמש צלפה בו בנחלים של זיעה, שהרטיבו את האדמה היבשה
בה חפר בעקשנות ובזעם, כדי להעלים בר-מינן נוסף מתחתיה. הבכי
של קרובי המשפחה נשמע באוזניו כמו צרצור חסר משמעות.
הוא כבר מזמן החליט שכשתגיע שעתו, הוא ימות לבד, רחוק מכל
אחד, בלי שמישהו ימצא את מקום קבורתו.
הוא לא יכל לומר שהוא אוהב את העבודה שלו. הוא פשוט התרגל
אליה וזה הספיק לו. הדבר היחידי שהטריד אותו בעבודה הזו, היה
שאף פעם לא היה לה סוף. בכל יום הוא הביא במו ידיו את אחריתם
של עשרות אנשים, אבל לעבודה שלו לא הייתה אחרית. ככה זה, נאנח
הקברן.
הוא הביט בשמיים המחשיכים. הרוח נגעה בו לאות פרידה. הצלילים
האחרונים של היום הלכו והתמוגגו למעין רחש שחלף ברחובות העיר,
מכסה את הבתים כמו תכריך אינסופי.      

המיילדת הביטה בו מזווית עיניה. לא היה בה כוח להתחיל ולדובב
אותו על איך עבר לו היום בעבודה, אבל עדיין היה בה דחף למגע.
היא עצמה את העיניים, מתפללת שאצבעו תשוטט על זרועה פתאום,
שהוא יגיד לה משהו חם. אחרי כל היום הזה של מגע ואהבה
וראשוניות, ניעור בה פתאום צמא אדיר לקום ולהתנער, להזרים חיים
בעורקיה, לקום ולעוף משם, אל התחלה חדשה.
במקום לקום ולעשות מעשה, היא נותרה לשבת על כיסא הנוח שלה,
הנמוך במעט מן הכיסא שלו, והביטה בשמיים שכבר האפילו כמעט
לחלוטין. הרוח נגעה בה, ומרחוק היא שמעה את הרחש של העיר,
המתכווננת ומתעוררת אל הערב החדש.

הקברן והמיילדת. המיילדת והקברן. ישבו זו לצד זה מבלי להחליף
מילה, והביטו אל הנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם ביום שלישי
יבוא לך, אבל
אני אהיה
במילואים?




אפרוח ורוד,
מודאג עד מאוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/01 2:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה