כשהמפקד אמר אחד מת כמעט כולם בכו.
כמה יצאו מהחדר.
אחד - שרגיל כבר - היה עם הראש על הידיים. עם העיניים על
הדמעות.
לפני, כשעוד היינו בחוץ אנשים הלכו או ישבו. הם היו חייבים.
כולם מלמלו. חצי מטורפים, כולם מתפללים - ולא מבינים את זה.
אני תוהה עכשיו אם זאת הייתה תפילה למתים.
דיברתי עם אנשים. הסתכלתי להם בעיניים. הרגעתי אותם. אתם לא
יודעים.
חכו. שב. תשתה משהו.
נגעתי בהם. חיבקתי אותם.
אני לא ממש יודע למה. לא הרגשתי כל צורך. אבל תמיד אמרתי לעצמי
- הרי תמיד ידעתי שכשמשהו צריך להעשות אני אהיה זה שיעשה את
זה. נראה שזה עובד.
כשהאחרים בכו, דאגתי למה שבאחריותי.
הייתי הראשון שהלך לאכול.
גם ישנתי טוב בלילה.
יום אחרי הם עוד בכו.
כשהלכו להלוויות, נשארתי להשגיח. מישהו היה צריך. הייתי רוצה
ללכת, אבל הסיבה מוסרית יותר - רגשית פחות. שיבכו.
כל פעם שפגשתי מישהו, נגעתי בו.
הסתכלתי בעיניים, כמו שראיתי שהאחרים עושים.
שיחשבו מה שיחשבו - רק שיבכו.
ישנה כמות מוגבלת של מים מלוחים בגוף.
אמרתי לעצמי מזמן, שאני לא בוכה על המתים.
שרק החיים שווים דמעות.
זה לא תירוץ.
כשהמפקד אמר אחד מת כמעט כולם בכו.
אני לא.