השעה הייתה 12:30 כשמוטי עזב את מסופו ושם פעמיו לעבר המסעדה
החביבה עליו. חביבותה של המסעדה נבעה ממחיריה הזולים והעדרם של
מיחושי קיבה לאחר סעודת צהריים.
מוטי לא ידע זאת, אבל החומוס שזה עתה סיים לאכול יהרוג אותו
בדיוק בעוד 4 שעות. מוטי שילם ויצא ממסעדת "ביטון ובניו
שיפודים ושווארמה 22 שקל מנה ופחית", שאותה פקד כמעט מידי יום.
בדרכו חזרה אל המשרד הוא הצית את הסיגריה האחרונה בחבילה, זרק
את החבילה, חיפש בכיסו כסף קטן, סינן 'שיט', חיפש כסף גדול,
סינן 'שיט' שוב, שינה את כיוון הליכתו לעבר הכספומט, והביט
בשתי בחורות נאות שחלפו על פניו.
מוטי לא ידע זאת, אבל באותו הרגע שהוא התעסק עם הבנקט שלו,
שלושה בבונים ניצלו את תמימותו של העובד החדש בגן החיות המרוחק
לא יותר משני קילומטרים ממיקומו הרגעי של מוטי, וברחו מכלובם.
הבבונים רצו ברחבי העיר והטילו אימה בקרב העוברים ושבים.
מוטי השליך את בדל הסיגריה שהספיקה להעלם, ופנה לעבר הקיוסק
הקרוב. הפעם השכיל לרכוש שלוש חפיסות של הסוג הקבוע, בניגוד
לחפיסה הבודדת שקנה בפעם האחרונה.
עם כניסתו של מוטי למשרד הוא התיישב מול המחשב ועשה ריפרש
לוואלה כדי להתעדכן. "יריות על שכונת גילה, אין נפגעים" היה
העדכון האחרון. מוטי שב לעבודתו.
שרה, מהחדר ליד, נכנסה ושאלה אם בא לו קפה כי היא מכינה לעצמה.
מוטי הנהן להסכמה.
מוטי לא ידע זאת, אבל באותם רגעים במרחק של קילומטר ממשרדו,
התקיים מרדף נועז של חמש ניידות משטרה אחר שלושה בבונים.
מוטי הביט בשעונו. 14:05 היתה השעה העדכנית.
שרה נכנסה עם שתי כוסות קפה בידיה. "תודה רבה", אמר מוטי.
שרה לא ידעה זאת, אבל מוטי היה דלוק עליה וחיפש בשבועות
האחרונים דרך מקורית כדי להזמין אותה לצאת איתו.
מוטי החזיר את מבטו אל מסך המחשב. הוא עבד במרץ ולא שם לב לזמן
החולף. כאשר יצא להפסקת עישון גילה שכבר 16:30, כלומר יום
העבודה מסתיים בעוד כחצי שעה. הוא החליט לשאול את שרה אם היא
תרצה לשתות איתו משהו אחרי העבודה. אמנם זאת לא דרך מקורית,
אבל בהחלט דרך לא רעה. מוטי אזר אומץ וניגש לחדר של שרה, שם
מצא אותה משוחחת בטלפון. היא סימנה לו עם היד שתתפנה אליו בעוד
כמה שניות, והוא סקר את החדר במבטו.
מוטי לא ידע זאת, אבל השוטרים הצליחו להרוג את אחד הבבונים,
וללכוד אחד חי. כעת נותר בבון אחד חופשי והוא המשיך בריצתו,
כשלוש מאות מטרים בלבד ממשרדו של מוטי.
שרה ניתקה את הטלפון והביטה במוטי. "כן?", שאלה.
מוטי הזיע וגמגם, אבל בסופו של דבר הצליח להוציא משפט נכון
תחבירית מפיו. "שרה", אמר, "רציתי להציע לך ללכת לשתות משהו
אחרי העבודה אני ואת כלומר שנינו, הכוונה לקפה או מה שתרצי,
אפשר גם תה אם את רוצה. את רוצה?".
שרה חייכה ואמרה שהיא תשמח.
בשעה 17:00 בדיוק יצאו שרה ומוטי מהמשרד. הם נכנסו לרכבו של
מוטי, שהתניע ויצא מהחניון. לאחר נסיעה של כמה שניות התנגש
הרכב במשהו. מוטי בלם מייד ויצא מהאוטו. על הכביש שכב בבון
פצוע.
הבבון לא ידע זאת, אבל פציעתו לא היתה חמורה, והוא צפוי
להתאוששות מלאה בתוך שבועיים.
"מה זה צריך להיות? קוף?", מלמל מוטי, "שמישהו יקרא למשטרה".
באותה השניה נעצרו כמה ניידות משטרה ליד רכבו של מוטי. הם אספו
את הבבון מהכביש והסיעו אותו בניידת. את מוטי ושרה הם חקרו
במשך כמה דקות ולבסוף שחררו אותם לדרכם.
"אני מניח שלא נשתה משהו", אמר מוטי.
"למה לא?", אמרה שרה, "דווקא עכשיו אני זקוקה לכוסית משקה".
הנזק לרכב מפגיעת הבבון לא היה גדול במיוחד. מוטי נסע לבית קפה
ששרה המליצה עליו, החנה את האוטו, יצא מהאוטו, פתח בג'נטלמניות
את הדלת לשרה, והם נכנסו לבית הקפה.
לאחר שהזמינו משקאות הם שוחחו ושרה סיפרה לו שהיא שמחה שהוא
הזמין אותה, ושהקטע עם הבבון היה מוזר מאוד.
"בואי ואספר לך משהו מוזר באמת", אמר מוטי, אחז בבטנו ונפל על
השולחן בקול חבטה שנשמע היטב בכל חלקי בית הקפה.
שרה לא זכתה לשמוע את הדבר המוזר של מוטי, אבל היה לה דבר מוזר
אחר. דייט שהסתיים במוות בגלל חומוס קטלני.