יש אותם בכל כיתה. יש את הילד השמן, לא בגלל שהוא שמן אלא שהוא
הכי שמן מבין הרזים. תמיד יש את ה"מגודל", אפילו אם הוא לא
"מגודל", הוא פשוט יותר גבוה מהאחרים - הוא הגבוה מבין כל
הנמוכים. ויש את המקובלים. יש אותם בכל כיתה. אך לא כולם זוכים
למעמד אצילי זה. כדי לקבל מעמד נעלה זה אתה חייב להיות הדבר
הקרוב ביותר לשלמות. אין מקום למגרעות כשאתה מקובל. ואם יש את
המקובלים כמובן שיהיו את ה"לא מקובלים". היצורים האלה שנושמים
את האוויר של ה"מקובלים", החפצים האלו בפינה של הכיתה. אבל
הסיפור הזה הוא לא עליהם. הוא על החצי מקובלים. מה זה חצי
מקובלים אתם שואלים? זה הילדים הכי פחות מקובלים מבין
המקובלים. אם יחליטו לצאת למקום מסוים הם ידעו על זה... בסופו
של דבר. יזמינו אותם אחרונים למקומות, ויעדכנו אותם בנוגע
לפרטים בדקה האחרונה... הרי מה זה משנה אם הם יבואו? אם צריך
לשבת ליד מישהו באוטובוס, ישבו לידם, אבל רק אם אין מקום
אחר...
ככה זה היה להיות חצי מקובל, מקובל, אבל רק עד חצי המלכות.
הילדים האלה ראו את העולם בצורה שונה, הם לא היו לוקחים הכל
כמובן מאליו, הם ייחסו לפרטים הקטנים חשיבות יותר גבוהה. אם
בחרו בילד אחר לפניהם במשחק כדורגל, אולי זה בגלל שהוא יותר
מקובל ממנו? אם הילדה שעברה לידי אמרה שלום לילד שהיה לידי,
אני פחות מקובל ממנו?
החצי מקובלים היו יפים, אבל לא מספיק. וכשזה לא מספיק בשביל
המין השני, זה גורע מהביטחון העצמי. וככל שיש לך ביטחון נמוך
אתה נראה "פחות" יפה בעיני אחרים, כי הרי מי ירצה מישהו עם
ביטחון עצמי נמוך? זה סוג של מעגל אין סופי, שגורר אותם למטה.
חור שחור של "אי מקובלות".

הכי כואבת הייתה האהבה, הם תמיד הרגישו את האכזבה שמחכה להם
מעבר לפינה בדיוק כשהם היו מפתחים תקווה חדשה לגבי איזה נער או
נערה. לא היה להם ניסיון רב עם המין השני, ולכן הם כנראה גם לא
הצליחו עם המין השני. זה היה סוג של Catch 22  של מקובלות. כדי
להשיג ניסיון עם המין השני את צריך ליצור קשר איתם, וכדי ליצור
קשר איתם אתה צריך ניסיון. וברגע שאתה "חצי מקובל" אין לך
ניסיון, ועם קצת אי ביטחון שכל כך אופייני ל"חצי מקובלים" -
יש לך את הנוסחא לכישלון מוחלט עם המין השני.

נאור היה אחד מהחצי מקובלים. הוא תמיד ניסה להתחיל עם בנות,
אבל מסיבה מפתיעה לא הלך לא. כנראה שהוא היה בשביל הבנות חצי,
לא מספיק, 50 במבחן. כשהוא ראה שהוא לא מצליח הוא נכנס לתוך
המעגל האינסופי המוכר שלנו, והתחיל להידרדר. כמובן שכמו כל אחד
אחר הוא ניסה לצאת מהמעגל, אבל כמו רוב החצאים, לא הצליח. הוא
ניסה לקנות חולצות של פירמות מוכרות. הוא ניסה למרוח כל יום
ג'ל על השער... הוא ניסה להיות כמוהם, כמו המקובלים. אולי זה
היה בגלל שהוא כל כך ניסה להיות מה שהוא לא? בכל מקרה, כמו
שאתם בטח מנחשים, זה לא כל כך עזר לו.
אבל נאור לא היה כמו שאר "חצי המקובלים", הוא התחיל להתעצבן
מהכישלונות החוזרים ונשנים שלו, הוא התעצבן על ההורים שלו, שלא
עזרו לו. הוא כעס על ה"חברים" שלו כביכול, שתמיד שמו אותו
בעדיפות אחרונה. הוא שנא את כל האנשים שהתייחסו אליו כאל אדם
נחות וחסר חשיבות. לא היה עובר יום בלי שהיה סופג איזה ירידה
חדשה ומקורית. מכעס ועצבנות לדיכאון הדרך קצרה. כן, נאור היה
נוטה לדיכאונות, ומידי פעם גם היו צצות לו פה ושם כמה מחשבות
אובדניות בראש... למישהו יהיה אכפת בכלל אם הוא יעלם מעל פני
העולם הזה? אולי אז יזכרו שאני הייתי קיים כל השנים האלו? אך
הוא לא הראה את העצבנות שלו, שבאה עם תסכול, עצבות, זעם,
עגמומיות, דיכאון וכל שאר הרגשות הדומים... הוא הסתיר את
הרגשות שלו מאחורי חיוך גדול... ואנשים חשבו שהוא סתם מחייך כל
הזמן. אף אחד לא רוצה לראות מישהו שכל הזמן מדוכא ומעוצבן. אם
הוא היה מראה כל פעם את מצב הרוח האמיתי שלו, הוא היה מוצא את
עצמו מחוץ למעמד האצולה, ובזה הוא ממש לא חשק.

תמי גם הייתה חצי מקובלת. היא למדה עם נאור ביחד באותה כיתה
ויצא להם לדבר די הרבה בטלפון... משום מה, נאור חייך פחות
כשהוא דיבר איתה, לא בגלל שהוא לא נהנה לדבר איתה, אלא בגלל
שהוא לא ממש הרגיש את הצורך בחיוך כדי להסתיר את הרגשות
האמיתיים שלו. כנראה שהיה בינם משהו, אבל הם היו כל כך לא
מנוסים, ואף פעם לא הרגישו את הרגשת השייכות והאהבה שמקבלים
מאנשים אחרים, עד שהיה קשה להם להבין מה יש בעצם בינם.

אתמול, היה יום מתסכל ומעצבן יותר מהשאר בשביל נאור. הוא
וחבורת האצולה המלכותית של הכיתה יצאו לבית קפה שכונתי כדי
לפגוש חבורות אצולה מהאזור. ככה זה היה לעיתים קרובות, היו
נפגשים בבתי קפה באזור מסוים ונשארים שם עד השעות המאוחרות של
הלילה...
הוא ראה את כל האנשים מדברים בעליצות על נושאים, בחופשיות
מעצבנת. כולם הרגישו כל כך נינוחים עם עצמם. חוץ מהילד הזה שם.
למה הוא נמצא בצד ואף אחד לא מדבר איתו? למה אף בת לא ניגשת
כדי לדבר איתו? אולי הבת הזאת באה לדבר איתו? לא, היא הלכה
להזמין עוד קפה... ככה זה היה היום, ככה זה היה כל פעם. הוא
יכל לראות כמה אנשים מתלחששים וכל הזמן מביטים לכיוון
שלו...הוא כבר יכל לנחש על מה הם מתלחששים. "למה אתם מזמינים
אותו כל פעם? הוא בכל מקרה יושב בפינה ולא מדבר עם אף אחד! הוא
סתם מעצבן...". כנראה ברגע הזה התחוור לנאור, שהוא פשוט לא
שייך למקום הזה. הוא הסתכל מסביב וראה מסביבו אנשים זרים, והוא
ידע שבסוף היום הם ימשיכו להיות זרים כי אף אחד לא יפתח איתו
שיחה, ואף אחד לא ידבר איתו מרצונו החופשי. הוא לקח את הדברים
שלו, ופשוט התחיל ללכת הביתה. אבל אף אחד לא עצר אותו, אף אחד
לא ביקש ממנו שישאר עוד קצת. היה נדמה לו ש"החברים" שלו לא שמו
לב אפילו שהוא הלך...
כשנאור הגיע הביתה, היה כבר 2 בבוקר. הרגשת הדיכאון הכל כך
מוכרת הציפה אותו מחדש. אבל הפעם זה היה יותר מדי בשבילו.
הדיכאון הפך מרגע לרגע לכעס. על העולם, על הילדים בכיתה שלו,
על הפוליטיקאים המושחתים, על העובדים הזרים, על הציפורים
שמצייצות כל בוקר, ועל השמש ששוקעת כל ערב. הוא התעצבן על
כולם. כולם נגדו. כולם שונאים אותו. הוא לא הזה שדפוק פה! כולם
דפוקים, והוא היחיד שנורמאלי בכל העולם המעצבן הזה!  הוא התחיל
להעיף דברים מהשולחן שלו, מבלי להתחשב בהם. זה היה שעורי הבית
שהוא הכין? מה זה משנה... הוא היה חייב לפרוק את הזעם שלו
בצורה מסוימת. הוא התחיל להכות בכרית שלו, אבל לא מצא נחמה גם
שם... כרית לא יכולה לדמם.  הוא לקח את הדבר שהיה הכי קרוב ליד
שלו, במקרה דף, וקרע אותו בצורה ברוטאלית. חתיכה מהדף נפלה
לריצפה באיטיות מרגיזה. קחי את הזמן, זה בסדר. זהו, הזעם עבר,
עכשיו הוא נשאר רק עם תחושת ריקנות, עצבות עמוקה וחדר הפוך.
הוא התיישב והתכרבל בחוסר אונים בפינת החדר שלו, איפה שהאור לא
מגיע אליו. הוא ישב שם למשך כמה שעות, או שזה היה למשך כמה
דקות? זה באמת משנה?
הוא קם על רגליו ועיניו נחו על חתיכת הנייר המעצבנת. הוא הרים
אותה והתכוון להשליך אותה מהחלון אבל פתאום ראה שעל החתיכה
שהוא החזיק היה כתוב את השם תמי, ואת מספר הטלפון שלה, כנראה
שהוא קרע מקודם את רשימת הטלפונים שלו. הוא לא ידע באותו רגע
למה הוא עשה את זה, אבל הוא פשוט לקח את הטלפון וצלצל אל תמי.

תמי יצאה מהמקלחת עם הפיג'מה החדשה. לא כאילו שזה משנה... אף
אחד לא יראה במילא את הפיג'מה. היא סגרה את כל האורות בבית
והלכה לכיוון החדר שלה. כבר 2 בלילה. מאוחר! למה לא הלכתי
לישון מוקדם יותר? היא מלמלה לעצמה... היא כיסתה את עצמה
בשמיכה וכמעט נמוגה אל תוך עולם החלומות שלה, כאשר הטלפון
צלצל. היא יצאה מהמיטה בעייפות והרימה את השפופרת.
"הלו?" היא אמרה בקול עייף.
"אה... היי... זאת תמי?" אמר קול מהצד השני.
"כן, מי זה?" אמרה תמי, שנשמה קצת יותר ערנית ממקודם.
"היי... זה נאור... מה נשמע?"
"אה, היי נאור! לא זיהיתי את הקול שלך, הוא נשמע קצת חנוק...
הכל בסדר? אתה יודע מה השעה?!" אמרה בטון קצת כועס, למרות
ששמחה מאד כשהבינה שזה נאור שהתקשר.
"אהה... מצטער..." אמר נאור בהיסוס
"לא, זה בסדר!" אמרה תמי, ולאחר היסוס קל "אני שמחה שהתקשרת!"
"אני חייב לבוא אלייך!"
"מה?" אמרה בתמיהה.
"אני יכול?"
"אבל אתה..."
"אני יכול?!" נאור שאל יותר חזק עכשיו.
"אוקיי, רק אל תצלצל בפעמון, ההורים שלי ישנים, ותנסה להיות
בשקט!"
כנראה שבסוף מישהו יראה את הפיג'מה החדשה שלה בכל מקרה.

נאור ניתק את הטלפון והחליף בגדים. תמי הייתה במרחק 10 דקות
הליכה, אבל נאור לא התכוון ללכת לשם... הוא יצא מהבית והתחיל
לרוץ לכיוון הבית של תמי.

3 דקות אחרי שתמי ניתקה את הטלפון היא שמעה דפיקה חלשה בדלת.
זה בטח נאור, חשבה לעצמה. היא בדקה את עצמה במראה, והלכה לפתוח
את הדלת, ושם היה כצפוי, נאור. היא סימנה לו ללכת לכיוון החדר
שלה ולשמור על השקט.
"עכשיו אתה יכול להסביר לי למה אתה רצית לדבר איתי בשעה
כזאת?"
והוא שפך את הכל בפניה, הוא נתן לה לנחם אותו, והוא סיפר לה
הכל, הם דיברו במשך כמה שעות, או שזה היה כמה דקות? זה באמת
משנה?
"אני שמח שדיברנו על הכל, אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב." אמר
נאור והוסיף "ואני מקווה שזה בסדר שבאתי בשעה כזאת..."
"זה בסדר... תבוא כל יום!" אמרה תמי בחיוך רחב. חיוך של אהבה.
ואז קרה משהו. אף אחד מהם לא הצליח לזכור מה, אבל קרה משהו
לשנייה אחת, שנייה אחת ששינתה את החיים שלהם. אחרי השנייה הזאת
הם היו עטופים אחד בשני והתנשקו בלהט.

הם אהבו זה את זה. הם היו שני חצאים, ושניהם ביחד הרכיבו שלם.
הם היו מקובלים לגמרי בעולם משלהם.