טיק... טק... טיק... טק... ככה במשך ימים על גבי ימים על גבי
שבועות על גבי שנים, אני כלוא כאן, בתוך החדר המרופד הזה, כלוא
בתוך החליפה הזו,
ומתייסר. אוי כמה שאני מתייסר.
אני מפחד לעצום את העיניים, אני מפחד לחלום, אני מנסה לנשום
בקצב אחד, כי אני יודע שאם אני אנשום בקצב אחר אז אני אתחיל
להרגיש מן הרגשה כזאת, שמתחילה בקצה האצבעות, ואז לאט לאט היא
תתחיל לזרום לי בכול הגוף, ואז אני ארגיש אותה שורפת מבפנים,
את התחושה הזו, שאומרת לי דבר אחד.

שצריך לישון, שצריך לעצום את העיניים בכבדות, אבל אז יבואו
החלומות.
הם באים שוב פעם ושוב פעם, אני מפחד להסתכל לתוך החושך,
יש לי פחד מהאפלה, אני רואה דברים בתוך החושך, אני רואה..אני
רואה דברים מנצנצים בתוך השחור, כמו כוכבים קטנים, כמו מדורות
אדומות בתוך הלילה, שולחות קרניים אדומות לתוך העולם שלי, והן
מגיעות אלי ישר לתוך העיניים שלי הקרניים... הן אדומות...
אדומות כמו דם... וזה זורם מהר, זה זורם אלי, האדום, האדום הזה
מתנפץ עלי, מתנפץ לי לתוך העיניים, לתוך האישונים, זה נכנס
אלי, זה נכנס לי לתוך הגוף דם, דם, דם, הרבה אדום זורם לי לתוך
העיניים הוא זולג לי על הלחיים, זה נספג בתוך הרצפה, אני מסתכל
על זה, על הצבע הלוהט, ואני רואה פנים, אני רואה אותה, היא באה
אלי... לאאא!!! רחמים.!!! טיק... טק... טיק... טק... זה לא
מפסיק, אני מתגלגל על הרצפה, מנסה לנגב מעלי את הדם אבל זה לא
עוזר, הוא רק נמרח עלי יותר ויותר, הוא מכסה לי את הפרצוף,
ואני מנסה להוציא את הידיים ולנגב אותו, אבל היא עדיין באה
מלאך שלי קטן... אהובה שלי, מה עשיתי? איך יכלתי? היא מתקרבת
אלי, הפנים שלה חסרות חיים, האישונים
שלה קפואים בדיוק איך שאני זוכר אותם, והיא מצביעה על מה שאני
עוללתי, על מה שאני עשיתי, היא מתקרבת אלי, הגוף שלה לבן, מוזר
כזה, לבן לא טבעי, לבן של מוות, אני הרגתי, אני חתכתי אותה, את
המלאך שלי, את האחות הקטנה שלי, תשארי לאן את הולכת? מה זה? מה
זה האור הזה?

תזהרי, תשארי איתי קצת כאן, אני לא יכול יותר להיות לבד,
לאן את צועדת? היא הלכה, עוזבת אותי שוב לבד, כאן בתוך החושך.
הדם נעלם, אין יותר מדורות שם, אין יותר קרניים שיאירו לי את
הדרך,
אני שוב לבד, רק אני והקירות האפורים, הדלת שמדברת אלי בלילות,
כן...
היא החבר שלי כאן, הדלת האפורה והגדולה, היא מדברת אלי, מדברת
אלי בדממה, אבל הדממה מתעצבת לצלילים של שקט, והשקט יוצר מילים
בילתי נשמעות, והמילים האלה חודרות ישר למוח, ישר לנשמה שלי,
שבוערת שוב ושוב, כל דקה, כל שעה, כל יום, כל שנה.
אני שומע מוסיקה, היא בוקעת מהקירות, מהספוג, היא נספגת בתוכי,
עוזרת לי לשכוח איפה אני נמצא, בתוך כלא, כלא שאני יצרתי.
אבל זה לא החדר שאני לא יוצא ממנו אף פעם, לא זה לא זה.
זאת גם לא החליפה שעוטפת אותי ברכות קטלנית, זה רק כלא גישמי,
כלא שאפשר לברוח, אבל אני מצוי בתוך כלא אחר, כלא בלתי נראה,
ביתי מוגדר.
מה השעה? אני צועק לקירות? טיק... טק... טיק... טק... שנים אני
שומע אותו, את השעון שלי מתקתק לו בחדר, אני שומע רק צליל אחד,
והוא מתנגש בקירות, בריצפה,וחוזר אלי שוב, טיק... טק... טיק...
טק... הוא ככה תמיד, כבר שנים, מענה אותי.
אני יודע, כל טיק שעובר, כל טק שנגמר מסמל עוד שניה בחיים שלי
שעברה לה, כאן בתוך הכלא הרך שלי, כלא בלי מילוט ממנו.
לפעמים בלילות אני צועק בלי שליטה,והצרחות נבלעות בקירות
הדוממים,אני חושב על הזמן, על איך שהוא עובר לאט לאט... טיק...
טק... והחיים שלי מתקצרים בעוד שתי שניות, ואני רוצה שהטיקטוק
הזה יגמר, ואני חושב לעצמי: כול אדם חי לפי קצב הטיקטוק שלו,
לכל אחד יש שעון של חול אצל מוות בארון והחול הזה זורם ככה
בשקט, בלי שהאדם ירגיש, והאדם חי לו באושר, בלי לדעת כמה זמן
עוד נשאר לו, וככה הוא מאושר.

אבל אני? אני קשור כאן, בתוך הרכות השולטת בי באמצעות חליפה,
בתוך חדר אטום, מרופד בלבן, השמיים, באיזה צבע הם היום? אפור?
שחור? כחול? אני כאן. מקשיב לטיק... ולטק... ושומע את החיים
שלי נגמרים לאט לאט, טיק אחרי טק... וחושב: השמיים, באיזה צבע
השמיים היום? הוא צדק... זה העונש שלי, לא משנה לי כמה עמוק
אני קשור, לא משנה לי איך, אני ממשיך לדמיין את הכחול הגדול,
את השמיים, מקווה לראות אותם שוב לפני שאני אשמע את הטיק
האחרון שלי, ואומר שלום.
החליפה הזאת, היא קושרת לי רק את הגוף לא את הנפש, ואני ממשיך
לחשוב על השמיים,שאולי אני לא אראה שוב, ומקשיב איך החיים שלי
נגמרים לאט לאט, טיק ואחריו טק.... ככה תמיד, כאן בחדר הלבן,
בין הקירות הדוממים.

ואני מנסה לחשוב על הדבר היחיד שאני לא רוצה לאבד, את זיכרון
השמיים שמולי... זה עונשי, זה גורלי, זה הזמן.
הזמן שלי, והוא הולך ונגמר, ככה לאט אט, מולי.
טיק ואחריו טק ואחריו טיק ואחריו...