כל הסיפור המטורף הזה התחיל כשהחבר הכי טוב שלי, אריה, החליט
לשכור דירה ברחוב אלנבי בתל אביב. אריה הוא בחור טוב אבל קצת
תמים - והוא בדק את הדירה מתי שהוא בצהריים - ולא גילה שכל יום
שישי בערב פורחת שם מסיבה מחתרתית כלשהיא. אחרי כמה שבועות
שהוא גר שם, ורמת הרעש ביום שישי בערב נהפכה אצלו לכמעט בלתי
נסבלת, הוא בא אלי לבכות לי קצת.
טוב, כמה הסברים - אריה קצין באיזו סיירת של צנחנים, ככה שהרבה
שעות שינה אין לו, והוא צריך את השעות של יום שישי בערב בצורה
נואשת. אני גר במקום שקט אבל בדירה קטנה, אז הייתי צריך את
המקום, ואריה הוא שני מטר וקצת עודף לגובה.
"אריה," אמרתי, "מה שאתה צריך זה לשכור איזה ארון איפושהוא."
"כן, ורצוי ארון מתים," הוא אמר ועיסה את רקותיו. יש לו
מיגרנות, מסתבר.
השיחה לא הובילה לשום מקום, כמובן, חוץ מקיטורים כלליים על
החיים בתל אביב בכלל ועל הצבא בפרט. כמו תמיד הוא צחק עלי שאני
ג'ובניק ואני צחקתי עליו שלהיות צנחן זה כולה ליפול ממטוס. כל
אחד יכול.
מה שכן, אני טיפוס שקורא הרבה, ואריה אמר פתאום משהו שהזכיר לי
משהו שקראתי - משהו שיכול להיות הפתרון לבעיה.
".... להשתיק ת'מכוערים האלה."
"מה?" לא שמתי לב. "מה אמרת על להשתיק?"
"אמרתי שצריך להשתיק אותם, למה?" אריה בהה בי מבין סבך גבותיו.
אלוהים, הוא דומה לשימפנזה לפעמים.
"צ'מע, אריה, אני חושב שיש לי פתרון בשבילך." הלכתי לחדר
והוצאתי ספר מהארון - 'סיפורים מהאייל הלבן' של ארתור סי
קלארק. פתחתי בסיפור 'המשתיק של פנטון'.
"אוקיי, קבל את זה. מסופר פה על בחור אחד שבנה מכונה שמשתיקה
כל קול אפשרי על ידי יצירת קול בעל תבנית גלים הפוכה לקול
המקורי. הגלים מתנגשים ומבטלים זה את זה. דממת אלחוט."
"מוזר..." אריה קימט את גבותיו. "אתה חושב שזה יכול לעבוד?"
"הסיפור מסתיים בכך שהמשתיק מתפוצץ, בגלל שהוא למעשה קולט את
האנרגיה של הקול, אבל בטח אפשר לבנות איזשהו מחריש, אולי של
תדרים מסוימים - אני לא יודע..."
"אתה בטוח שלא כדאי שאני אקנה בידוד לבית וזהו?" אריה כנראה
מיואש אם הוא מציע פתרונות קונבנציונאלים.
למען האמת היינו שלישיה, אבל רוני נכנסת לתמונה רק עכשיו אז לא
חשבתי שצריך להזכיר אותה. רוני היא... אמ, טוב, למען האמת אני
לא בדיוק יודע מה היא - זה מסווג מדי בשבילי. מה שאני כן יודע
זה שהיא עובדת ברפא"ל - רשות פיתוח אמצעי לחימה, והעבודה שלה
מתאפיינת פחות או יותר בלקיחת רעיונות מטורפים ממרגמה של פצצות
דבק ועד מטוס מזכוכית והפיכה שלהם למציאות. חוץ מזה היא חברה
טובה גם שלי ושל אריה, עוד הרבה מלפני הצבא. אולי אפילו יותר
מחברה טובה, כי גם אני וגם אריה קצת מאוהבים בה. טוב, רק קצת.
תבינו, יש לה שיער בלונדיני גולש, והיא קצת נמ--- טוב, אני
נסחף. לא משנה. ואם כבר אני בקטע של להציג אנשים - שלום, אני
מיקי. במקור מייקל - אני אמריקאי במוצא - אבל כולם קוראים לי
מיקי. עכשיו כשהקטע הזה מסודר, חזרה לסיפור -
"אתם רוצים שאני אבנה מה?!" רוני לא ממש הייתה בקטע, מסתבר.
אני ואריה החלפנו מבטים מיואשים.
"מיקי, תגיד לה משהו..." "מה אתה רוצה שאני אגיד? היא לא
מקשיבה לי במילא."
"אוקי אוקי, תשתקו שניכם. מיקי, תסביר לי. מה לעזאזל אתה
רוצה?"
"תביני, רוני. לכל קול בטבע יש שני מאפינים - גובה הגל, כלומר
נקודת השיא שאליה הגל מגיע, ואמפליטודה, או משרעת, שהיא המרחק
בין שתי נקודות שיא כאלה."
"אוקי, עד כאן אני יודעת, שני מאפיינים כאלה, במקרה שהם
קבועים, יוצרים צליל מתמשך בעל גובה אחיד וטון אחיד. מה
הנקודה? כל הקולות בטבע הם ממילא לא כאלה."
"זה נכון, אבל! כל קול בטבע נראה למעשה כמו ג'יבריש, עד שאתה
מנתח אותו למרכיבים האלה - אמפליטודה וגובה - ומגלה שלכל צליל,
ממוזיקה (שהיא קלה במיוחד לניתוח) ועד קולות הדיבור האנושי, יש
תבנית כאוטית מסוימת שנקראת מושך מוזר. אפשר לומר שיש איזו
תבנית מוזרה שסביבה נבנה כל קול, כשהמאפיינים שלו הם
האמפי---"
"הבנתי, הבנתי, מיקי, שתוק כבר!" רוני שונאת שמסבירים לה
דברים. כנראה רגילה לדעת הכל. "זה מה שקורה כשנותנים למתופף
להסביר משהו שקשור לקולות..."
"אוף רוני, עוד לא סיימתי! בזכות הרעיון שלכל קול יש מושך מוזר
משלו, אפשר לכאורה לתכנת מחשב לגלות את המושך המוזר הזה,
ולהפיק צלילים אקראיים סותרים משתנים שיסתרו את הקול המקורי
ובכך יביאו להשתקתו!" חייכתי בגאווה.
"צלילים אקראיים סותרים משתנים?" רוני הביטה אלי במבט מלגלג
משהו. "צלילים אקראיים סותרים משתנים?!"
התגלגלנו מצחוק, חוץ מאריה שבהה בנו במבט תוהה ושאל "מה כלכך
מצחיק?"
"אוקיי, אוקיי," אמרתי ומחיתי דמעה מהעין, "אני יודע שזה נשמע
כאילו אני ממציא את זה בזה הרגע, אבל זה הגיוני אם חושבים על
זה."
"תהיה לנו בעיה לחשב מושך מוזר מראש, בהתחשב בעובדה שהוא אקראי
בבסיסו." רוני טופפה על סנטרה באצבעותיה והסתכלה על התקרה במבט
מהורהר. זה כבר סימן טוב, זה אומר שהיא חושבת על זה.
"זה היופי. בגלל שאנחנו מדברים על קולות, אנחנו יכולים להזין
תבניות קוליות בטווחים נשמעים בלבד, ולכן יש טווח סופי
לאפשרויות. בגלל עקרון הארגון העצמי של הכאוס, המושך המוזר
נמצא בטווח שחייב להיות ניתן לחישוב!"
רוני הסתכלה עלי במבט אומד. "וחשבת על זה לגמרי בעצמך?"
נעלבתי. זה שאני מתופף לא אומר שאני טמבל שלא סיים 12 שנות
לימוד.
רוני צחקה. "בסדר, אתה לא צריך לעשות לי פרצופים של אבטיח.
תבואו אלי למעבדה מחר ונראה מה קורה."
הרגשתי טוב. רוני הייתה תמיד מישהי מעלי ומעל אריה - היא תמיד
הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי נחשקת - וגם הכי צינית, הכי בלתי
מושגת, ולפעמים גם הכי מרשעת.
"מיקי!" הסתכלתי על אריה בתדהמה. "מיקי, אתה שומע אותי בכלל?"
הוא אמר.
כנראה נסחפתי בהרהורים. קורה.
"דבר אחד אני עדיין לא מבין. מה זה לעזאזל מושך מוזר?" אריה
עשה לי פרצוף מתוסכל, שנראה כמו המקבילה האנושית לחתול שמסתכל
על קערה מלאה בשמנת שמונחת ליד מלונה גדולה.
"תראה. בוא נגיד שאתה מתאר התנהגות של מערכת כלשהיא בצורת גרף
תלת מימדי. אם אתה לוקח מערכת פשוטה - ניוטונית - כמו לדוגמא
מטוטלת, אתה מקבל איזושהיא צורה פשוטה, מוגדרת."
"חצי עיגול." הרמתי גבה. לאריה בדרך כלל לוקח הרבה זמן לקלוט
מתמטיקה. "יפה. אם אתה לוקח מערכת כאוטית - כל מערכת שקיימת
בטבע, לדוגמא בעבוע של לבה בהר געש, או זרמים חשמליים במוח, או
מזג אוויר, ומעלה אותה על גרף תלת מימדי, אז אתה מקבל מין
קשקוש עם צורה מוזרה. משהו שנראה כאילו נשפך לך קפה על
המקלדת."
"אוקי. הבנתי את הקטע של המוזר. איפה נכנס הקטע של המושך?"
"בשתי מילים, ובלי להכנס למתמטיקה, לכל תבנית כאוטית, אם אתה
חוקר אותה, יש איזושהיא נקודה, או מספר נקודות, או תבנית של
חזרה עצמית שנמצאת בבסיס שלה. כל צורה כאוטית היא משהו אקראי,
דיאגרמה אקראית שמסתובבת סביב הנקודה  נקודות האלו - והן
המושכים המוזרים. אם אתה מוצא את המושך המוזר של תבנית כאוטית,
ומלביש עליה משתנה אקראי, אתה מצייר תבנית כאוטית שאם ממשיכים
אותה עד אינסוף, היא יוצאת זהה לתבנית הכאוטית הראשונה."
"לא הבנתי. אם זה אקראי, איך זה ניתן לחישוב?"
"תראה, ההנחה שלנו היא שכשעובדים עם קולות צריך להשבית רק
אורכי גל שנשמעים לבני אדם ורק בתבניות מסויימות, ככה שלא יהיה
שקט מוחלט אלא רק צורות סוניות שנעימות לאוזן. מכיוון שאפשר
לחשב מושך מוזר, אפשר ליצור מכשיר שייצר צורות אקוסטיות
כאוטיות שמתבססות על המושכים המוזרים שנכנסים אליו, ויצור
רדיוס 'משתיק' לכאורה."
"אוקיי. אז במקום הרעש של המועדון אני אקבל שירי ערש."
"לא בדיוק שירים, אבל לפחות משהו מעניין."
"אתה יכול לסדר שזה יסנן לי הכל חוץ מפרל ג'אם?"

המעבדה של רוני היא מקום מאד... טכנולוגי. יש שם מכונות שנראות
כלכך מוזר שאריה ניסה להתחיל עם אחת מהן עד שהיא השפריצה עליו
נוזל לבן מסריח. כמובן, אחרי שסיימנו את היכרותנו עם המעבדה
(אני תופפתי על המבחנות, אריה שבר שני בקבוקים ורוני צעקה על
שנינו שאנחנו במקום מסווג וגם ככה היה קשה לה להכניס אותנו
לשם), התיישבנו ליד המחשב של רוני והתחלנו לעבוד.
יש להם ברפא"ל מין נוהל עבודה, שכל רעיון צריך לעבור אישור
והתאמה. אישור, זאת אומרת שלפחות שלושה עמיתים של רוני צריכים
להתענין בנושא (מה שלרוני זה ממש לא בעיה לשכנע את העמיתים
הלבנבנים והחרמנים שלה), וצריך לבדוק במחשב אם יש פרויקטים
אחרים ברפא"ל שעלולים להצטלב עם הרעיון. ההנהלה שלהם חושב
שפרויקטים מצטלבים עובדים יותר טוב, ובגלל שהמחשב שלהם לא עד
כדי כך אינטיליגנטי והפרויקטים כלכך מסווגים שחלק מהעובדים לא
יודעים מה הפרויקט בכלל, לפעמים מקבלים שילובים מוזרים. רוני
קיבלה פעם לאחד הפרויקטים שלה, שהיה קשור לטנקים, דגם של פוחלץ
שמשדר תדרים סוניים שאמורים להרדים את האויב. והם ממש אמורים
לשמוע את התדרים האלה עם הרעש של הטנק. אין לכם מושג כמה
קיוויתי שלא נקבל את הדגם הזה גם לפרויקט שלנו.
אחרי שעתיים של הקלדה קדחתנית הגיעה המפלצת הראשונה שלנו. זה
היה מין קופסה שחורה שאמורה להיות מסוגלת לחשב מושכים מוזרים,
חוץ מזה שיש לה מחשב-על כלשהוא שאמור להיות מסוגל לבנות דגם
מערכת זהה לדגם הנכנס בכמעט אפס זמן.
הקופסה השחורה הזו התגלתה כהפתעה - תוך שבוע היה לנו דגם מוכן
שבניסויי מעבדה הפך רעש לבן לשקט ודיבור לצלילים רכים. כמובן
שהמבחן האמיתי יהיה הדגם הסופי, בגודל הסופי - עם התוצאה
הסופית.
המפלץ היה מוכן אחרי חודש, עם הרבה פאשלות וקלקולים באמצע,
ושלא תדעו כמה קיווינו שהקופסא השחורה לא תכזיב.
לקחנו את הדגם לאריה, לניסוי. אריה שם אותו באווירה חגיגית
באמצע הסלון, ואז קלטנו שלמפלץ אין שם. רוני הציעה "משקט", אני
הצעתי "משתק", ואריה הציע "כדרלעומר".
"אריה? לקחת את הכדורים שלך הבוקר?"
"מה אתה רוצה? כבר אסור להיות מקורי בימינו?"
"אני עדיין בעד משקט..." צייצה רוני מהפינה.
"אהה!" הסתובב אליה אריה "את מנסה להחדיר לנו את השם לתת
הכרה!"
"אריה," אמרתי, "תשתוק! תעשה לי טובה ותשתוק!"
רוני פרצה בצחוק. "טוב. משתק! אם הדבר הזה ישתיק את אריה, זה
בהחלט משתק!"
צחקנו. מה עוד נשאר לנו לעשות? זה היה יום חמישי בערב, ואריה
הלך לישון.

אריה חולם....
ובחלום, קצב מוזר ממלא את החדר. חדר גדול, בצבעים פסיכודליים.
מלא אנשים. משהו מוזר, משהו שונה - משהו לא הגיוני...
אריה הולך בין האנשים, אבל כולם רוקדים בקצב שונה משלו. בקצב -
מוזר. אריה מתחיל להבהל, האנשים מתחילים לשים לב, ופתאום כולם
פותחים פה מלא שיניים חדות ומנסים להרוג אותו. אריה שולח יד
ונתקל ב16-M שלו, מיד דורך אותו, אבל התחמושת נוזלת מהקנה
במקום לירות...
והקצב המוזר ממלא את ראשו, ממלא, ממלא, ממלא....
הקצב ממלא  את ראשו----

טוב, מה שיצא מכל הקטע זה שאריה קם בבוקר מת מפחד, והרים אלי
טלפון בפניקה. מסתבר שזו הפעם הראשונה שאריה חלם, שלא לדבר
בכלל על סיוט. רוני אמרה שכנראה העובדה שהיה באמת שקט הפחיד
אותו, או שהצלילים שנשארו אחרי פעולת המשתק גרמו לו לחלומות
משום מה. אתם יודעים משהו, אני יכול ממש לראות את חובבי המד"ב
שקוראים את הרשימות האלה מרימים גבה - מה, כל מה שיש להם לענין
אותנו זה קצת כאוס, קצת תורת הגלים, ובסוף הם פותרים את החידה
בעזרת קופסא שחורה? איזה מין מד"ב זה? אז תבינו, זה לא הכל.
ויותר מזה - זה לא מד"ב. זו המציאות.
יום אחרי זה שכנענו את אריה לשים את המשתק אצלו בבית שוב,
בעיקר בגלל שרצינו לראות את התוצאות שלו בזמן אמת (זה היה יום
שישי) וגם בגלל ששמנו רשמקול אצלו בבית והבטחנו לו שהוא ישן
אצלי בבית. רוני נורא התלהבה מכל הענין - עד כדי כך שיכולתי
ממש לראות איך אריה מת להגיד לה משהו, להזמין אותה לצאת, לא
יודע. משהו. מסכן אריה.
כשהגיע הערב, אני ואריה כבר לא יכולנו לשבת בבית יותר. היינו
חייבים לצאת קצת מהבית, להסתובב. רצה המקרה והגענו לשבת בדיוק
מול המקום בו אריה גר, וצפינו על הדירה שלו בעצבנות. המכשיר
כבר פעל שם, אבל לא ידענו כמה מהרעש יושתק. בבית מתחת לבית שלו
המסיבה היתה בעיצומה.
---- "תוריד ת'ראש!" אריה הכניס לי את הראש ברצפה כמעט כששמענו
את היריה. יריה אחת, ואז צעקות. אנשים התחילו להשפך מתוך הבית,
לבושים עדיין בבגדי מסיבה, צועקים בהיסטריה. רצנו לשם, וקלטנו
שהקולות שלנו לא הושתקו ולא כלום. בתוך הדירה שכב אדם אחד -
כשהמוח שלו שפוך על כל הרצפה.

"אז אני מבינה שמשטרה לא תעשה לנו כלום, כי הבחור התאבד?"
"רוני, תרגעי! אין לנו שום קשר לזה שהוא התאבד! נכון, מיקי?"
אריה ורוני תלו בי עיניים מודאגות.
"מיקי, זה לא צחוק. מה אם המשתק גרם לו להתאבד? לאריה היו
סיוטים ממנו, נכון? אולי פעולת ההשתקה גורמת לאיזשהוא מצוקה
פסיכולוגית, אני לא יודעת מה..."
"חבר'ה, חבר'ה, תרגעו! בואו נחשוב בהגיון. דבר ראשון אם המשתק
באמת גורם לסיוטים או להתנהגות חריגה, אנחנו חייבים לפרק
אותו." שניהם כמעט חנקו אותי. לפרק את הדבר היחידי שאולי יאפשר
לאריה לישון בלילה ושעלה לרוני בחודש של עבודה מאומצת? אני
נורמלי בכלל?
"תראה, מיקי, הייתי חייבת לעשות משהו, אז אמרתי למפקד שלי."
"אמרת למי?!?"
לתוך החדר נכנס אדם גבוה עם שיער שחור קצוץ ודרגות של
סגן-אלוף. השררה פשוט הקיפה אותו - הוא נראה כמו אחד מהאנשים
שרגילים לתת פקודות, ויותר מזה - רגילים שיבצעו אותן מיד.
"אני סא"ל דודו קרנגל. נעים מאוד. ואני מבין שיש לכם משהו
מעניין בשבילי."
רוני בילתה שעה בהסברים על למה כמה ואיך בנינו את המשתק, אריה
החליף איתו סיפורים צבאיים, ואני זרקתי עליו מבטים חשדניים
מהפינה. מה לעשות. אני לא אוהב דרגות גבוהות.
"טוב, לפי דעתי מה שיש לכם פה זה מכשיר מאד מבטיח." אמר הסא"ל.
"אנחנו בהחלט יכולים להשתמש בו במסגרת מחקר כלי הנשק שלנו."
"איך בדיוק תשתמש במכשיר שיוצר שקט בתור כלי נשק?" תמהתי.
"המכשיר שאתם בניתם יוצר כנראה תעוקה פסיכולוגית אצל אנשים
שנחשפים אליו. לפי דעתי, אם נבנה מכשיר קצת יותר יציב ובעל
טווח יותר ארוך, יהיה אפשר להשתמש בו בדומה לארטילריה
פסיכולוגית - על מנת לשהוציא מכלל פעולה חיילי אויב מטווח
ארוך. ומכיוון שהמכשיר פועל גם דרך קירות, אם תרצו - אפשר
להשתמש בו גם על יעדים משורינים ומבוצרים."
"אני לא אוהב את הרעיון." אמרתי. סא"ל דודו התחיל להתרגז.
"תראה בחור, אני מצטער להודיע לך, אבל זה לא ממש תלוי בך.
הפרויקט הוא פרויקט של רפא"ל, ומכיוון שאתם כבר יודעים על מה
מדובר, אם לא תסכימו כולכם לחתום על הסכם שמירת סודיות אני
אאלץ לנקוט באמצעים."
רוני נדלקה. "מה! אתה רוצה לומר שאתה תתקע אותנו פה עד סוף
הפרויקט? אתה לא יכול לעשות דבר כזה!"
הסא"ל חייך חיוך מריר, וקצת מרושע. "למען האמת, יקירתי, אני
יכול בהחלט."
אני ורוני החלפנו מבטים.
"תראה, מר סא"ל," אמרתי, "אני חושב שאתה לא מבין משהו. המכשיר
שלנו יוצר שקט. זהו. הוא לא כלי נשק, גם אם היינו רוצים, ובזה
שתתקע אותנו כאן אתה בטח לא תצליח לפתח משהו. מה דעתך שאנחנו
נעזור לך לפתח את מה שזה לא יהיה שאתה רוצה לפתח, כדי שתראה
שזה לא נשק, ואז תבין בדיוק למה אני מתכוון?"
"למען האמת גם אני לא מבינה בדיוק למה אתה מתכוון" רוני זרקה
מהפינה.
"בואו פשוט נפתח את זה ונראה..." אמרתי בטון מיואש.

לפתח את הגרסה המוגדלת של קרנגל לקח 3 חודשים, שבהם גם כמעט
ולא ראינו את הבית וגם זכינו למבטים חשדניים מצד עובדי רפא"ל.
אני חייב להודות שאריה לא עזר בכלל, ולמען האמת גם אני לא
הרבה. רוני עשתה (כרגיל) את עיקר העבודה. בכל אופן קרנגל מאד
התלהב, לפי דעתי בעיקר בגלל שהמכשיר היה גדול, שחור ועם פיה
שנראתה מאיימת.
כך או כך, בסופו של דבר הגיע מועד ה'ניסוי כלים' הראשון שלנו,
שבו היינו אמורים להפגיז שטח בקרה אטום הרמטית שמאוכלס ע"י
כלבים. שטח הבקרה היה מרתף אטום, איפושהו בקומה הארבעים אלף
מתחת לקרקע שבבנין רפא"ל. הכלבים עמדו ונבחו בתוך המרתף,
ומבחוץ העוויותיהם נראו מוזרות משהו, אפילו קומיות - כי שום
נביחה לא נשמעה.
ובנוסף לכל, איזה אידיוט  החליט לצבוע את הקירות של המרתף
בירוק. ישבנו בחצי גורן מול לוח הבקרה של המשתק, מלאים בציפיה
- יותר נכון מלאים באדרנלין, חוץ מסא"ל קרנגל שהיה כלכך נפוח
מעצמו שלי אישית כבר התחילה בחילה. רוני עמדה ליד לוח הבקרה,
מהממת כרגיל בחלוק הלבן שלה, וכיוננה איזשהם כיונונים אחרונים.
רק אריה בהה בלי להבין הרבה.
"תפעילי אותו כבר." זה היה קרנגל.
רוני הביטה בו בהפתעה. "עוד לא סיימתי."
"עכשיו סיימת? יופי. תפעילי אותו כבר!"
רוני נאנחה בתאטרליות לחצה על כפתור כלשהו, שבניגוד לציפיותי
היה קטן ולבן ולא גדול ואדום.
ספירה לאחור הופיעה על המסך, סופרת מעשר שניות.
10. 9. 8. 7. 6. 5. 4.
3.
2.
1.
------------             !!!!              -------------

החתולים בתוך החדר הסגור התחילו להשתולל בדומיה. אחד מהם זינק
על השני, נושך אותו בצווארו, ומיד אחד אחר הצטרף ונשך את
הראשון בזנבו. זה היה כמעט מצחיק, לראות אותם רוצחים אחד את
השני, אם זה לא היה כלכך מפחיד. קרנגל הרים את האצבע שלו
מהכפתור שאותו החזיק לחוץ במשך 10 השניות האחרונות, הכפתור
הקטן והצהוב שהפעיל את כל הבלגן הזה. רוני הסתכלה עלי מצידו
השני של החדר, ומיששה בעצבנות את אריג המעיל שלה בהבנה אילמת
הסכמנו שמיקי גם היה צריך להיות שם.
קרנגל הסתכל עלינו במבט חושש מעט. "אתם רואים מה הם עושים? אתם
רואים? ואתם חשבתם שזה לא נשק. הה! מזל שהמכשיר הזה נפל לידיים
טובות." הוא הסתכל לרגע על ידיו, ואז הסתובב ויצא מהחדר
בפסיעות מהירות.
רוני נגשה אלי ותפסה אותי ביד. אאוצ', לילדה יש כוח... "אריה,
אנחנו לא יכולים להשאיר את המשקט בידיים של המטורף הזה. הוא
מפחיד אותי."
"תרגעי, רוני. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות." היא הסתכלה
עלי במבט מוזר לרגע, ואז מלמלה משהו ויצאה מהחדר. המבט שלה היה
כלכך מוזר - כאילו היא ראתה רוח רפאים או משהו.
ואני לא יכלתי להגיד שאני לא מבין אותה. משהו היה מאד מוזר.
משהו --בסיסי. איפה מיקי כשצריך אותו?

מיקי, מסתבר, היה שפוך על הדלפק בבר החביב עלינו. הוא לא זיהה
אותי כשנכנסתי, ויותר מזה, הוא נראה ממש נורא- עיגולים שחורים
מסביב לעיניים והכל. התישבתי לידו והזמנתי חצי. כנראה שהקול
שלי העיר אותו, כי הוא הסתכל עלי מבעד לעיניים מזוגגות ומלמל
משהו לא ברור.
"ז'ה לא אתה. ז'ה ל'יכול להיות אתה. 'תה לא אני, אנ'לא..."
פתאום הוא התישב, דרוך. נראה כאילו כל השכרות עזבה אותו.
"אריה?" הנהנתי. "איפה אנחנו?"
"אתה לא מזהה את המקום, מיקי?" זה היה ממש לא מתאים לו, להשתכר
ככה. הוא בדרך כלל שונא אלכוהול.
"כן, מזהה..." פתאום הוא הסתכל עלי בחשדנות. "איפה רוני?"
משכתי בכתפי. "מאיפה לי לדעת?"
הוא היה יכול להוציא לי עין אם לא הייתי מספיק מהיר. כמו ברק,
הוא זינק עלי, ואני נרתעתי אחורה ונפלתי מהכיסא. "חתיכת
בן-זונה... אתה לא מתבייש לא לספר לי אפילו? לחבר הכי טוב
שלך?"
"מה אתה רוצה מהחיים שלי, מיקי? מה עובר עלייך?" "אתה ורוני
עוברים עלי. אתה ורוני... איזה סכין בגב, אריה! ולחשוב שהייתי
מספר לך כל מה שאני חושב עליה."
הקול שלו ירד אוקטבה, ונעשה יבבה צרודה. "אתה הרי יודע שאני
אוהב אותה, אריה..." הוא הרים אלי פנים מכוסות בדמעות. "איך
יכולת לעשות לי את זה?"
"מיקי!" הוא הסתובב ויצא בריצה מהפאב. "מיקי, חכה רגע!" עוד
הספקתי לצעוק אחריו, ואז נזכרתי איפה אני. השארתי לברמן טיפ
שמן ונעלמתי משם. כל מה שעבר לי בראש היה למצוא את רוני. למצוא
את רוני, ולהתיר אולי חלק ראשון לבלגן הזה. בכל אורך הדרך
הרגשתי ממש ממש מוזר, אותה תחושה מוזרה שהרגשתי ברפא"ל רק הפעם
התלוו אליה תחושות אחרות - כאילו פיסות של זכרון מנסות להכנס
לי למוח.
את רוני לא מצאתי, והשומר בכניסה לרפא"ל התעקש שהיו לו הוראות
מפורשות לא לתת לי להיכנס.
הדירה שלי הייתה מקום מפחיד בשבילי - אבל הייתי עייף מת.
נכנסתי הביתה, והסתובבתי לתלות את המעיל, כשראיתי את הפתק שהיה
מונח ליד הדלת, כאילו דחפו אותו מתחתיה.
"אריה, תגיע מחר בחמש לרפא"ל, סא"ל קרנגל רוצה לעשות עוד
ניסוי. הוא אמר שהשומר יתן לך להיכנס. רוני."
הלילה היה דבר גדול ושחור, ומלא חלומות שלא הבנתי, אבל בסופו
של דבר גם הוא נגמר. השעון העיר אותי בעשרים לארבע, והלכתי
לרפא"ל ברחובות ריקים מאנשים. השומר באמת נתן לי להכנס, התנצל,
קרא לי 'מיקי' פעמיים והסביר שהיו לו הוראות מקרנגל לא לתת לי
להכנס. עליתי במעלית לחדר הניסוי בקומה העשירית, זה שבו היה
הניסוי בפעם שעברה. רוני חיכתה שם, עטופה במעיל הישן שלה נגד
הקור. היא נגשה אלי ונתנה לי נשיקה חפוזה על השפתיים.
אוקיי, עכשיו - זה מוזר. אבל מי אני שאתלונן? קרנגל כמובן היה
שם, ליד הכפתור הצהוב שלו.
מיקי, לעומת זאת, לא היה שם. עברנו שוב על כל רשימת הכוונונים
של המכשיר, ואז בהינו בציפיה לתוך החדר האטום לקול שהכיל הפעם,
בבונים קטנים ושעירים.
ושוב. 10. 9. 8. 7. 6. 5. 4.
3.
2.
1.

-----------------              !!!!                
----------------

כמו שציפינו, כמובן, השימפנזים התחילו להשתולל, וקרנגל ישב
בפינה במבט זועף והסתכל עליהם מנסים לרצוח אחד את השני.
פתאום אריה צחק מן צחקוק גבוה כזה, מאולץ, והצביע - "תראו!
תראו את השניים שם בפינה!"
בפינת הכלוב קיימו שתי שימפנזות יחסי מין סוערים.
רוני צחקה, ואפילו קרנגל חייך מין חיוך עצוב.
אוף. רק אני לא מקיים יחסי מין.
אבל משהו היה ממש ממש ממש מוזר.

ישבנו במעבדה של רוני, אריה ואני על כיסאות, ורוני מסתובבת
בעצבנות בחדר כשהחלוק שלה מתנופף מאחוריה.
"אני לא מבינה את זה, וזה מרגיז אותי." היא אמרה.
"אוקיי, הקטע שהם התחילו להזדיין היה די נחמד..." חייכתי. אריה
השיב לי גיחוך אטום ורוני נעצה בי מבטי רצח.
"מה הקשר של סקס ושל רצח? למה הקופים האלו התחילו להזדיין?
ולמה הם רצחו אחד את השני? לפי מה שאנחנו יודעים, יש לחיות
נטיה לתבניות התנהגות קבועות מאד. למה הם הפגינו התנהגות כזו
מוזרה?" רוני הייתה מיואשת.
"כן, וגם בניסוי הראשון, כשה---" אריה נעצר באמצע המשפט,
מלעלע, בוהה באוויר.
"מה קרה?" שאלתי.
"תגיד, מיקי," שאל אריה "איזה חיות היו בניסוי הראשון?"
"כלבים" אמרה רוני, אבל על פניה היה מבט מוזר לא פחות.
"אז למה יש לי דז'ה וו מוזר של חתולים בחדר ההוא? ולמה בכלל
דברים נראים לי כאילו הכל זה פוטומונטאז', ומאחורי כל דבר יש
עוד תמונה שמראה משהו קצת אחר?"
פתחתי את הפה לענות וכלום לא יצא. בלי כוונה הגדיר אריה בצורה
מושלמת את הדבר שכל כך הפריע לי בזמן האחרון.
"אני גם זוכר חתולים בניסוי הראשון" אמרתי.
"אוף, אני יודעת בדיוק!" אמרה רוני והחלה לחטט במגירות השולחן
שלה.
"רוני? מה את עושה?" שאל אריה.
"היומן שלי!" אמרה רוני בניצחון ושלפה מחברת קטנה מהשולחן שלה.
"עכשיו אנחנו נדע הכל!"
"על מה את מדברת?" שאל אריה.
"תיעדתי את כל מה שהיה, כל הניסויים. לפחות נדע אם אלה היו
חתולים או כלבים..." רוני חייכה. רציתי פשוט לנשק אותה באותו
הרגע.
רוני דפדפה ביומן עד שהגיעה לקטע של הניסוי. היא קראה ברפרוף
את הקטע, ואחרי זה קראה אותו שוב כשמבט מופתע על פניה. "אני לא
מבינה" אמרה.
"מה?" שאל אריה וניסה לחטוף ממנה את היומן. (ונכשל, כמובן.)
"לפני הניסוי אני כותבת שאנחנו עומדים להשתמש בכלבים, אבל בקטע
כאן שאחרי הניסוי אני מדברת על החתולים... רגע, זה אפילו לא
הכתב שלי!! ומה אלה כל הלבבות האלה?"
"מה?!?!" שאגנו אני ואריה ביחד. רוני? לבבות? לא נראה לי.
"בכל הקטעים שבין הניסוי הראשון לשני הכתב יד נראה מוזר, הוא
לא נראה כמו הכתב יד שלי... ויש פה כל מיני לבבות עם..." רוני
הסמיקה. "עם השם של אריה בתוכם."
אריה נראה כאילו מישהו הכריח אותו לבלוע קרפדה. "מה?!"
"אני לא יודעת!" צעקה רוני והפנים שלה נהיו עוד יותר אדומות.
"אני גם לא מבינה את זה! זה כאילו זאת לא הייתה אני שכתבה
ביומן!"
"רגע רגע רגע. לפני שאתם שניכם הופכים לי פה לעגבניות, אני
רוצה להבין" אמרתי תוך שאני מתעלם מכמות הדם שעלתה להם לפנים.
"רוני, את אומרת שלא את כתבת ביומן?"
"לא, לא, זה הכתב שלי, פשוט הוא מוזר... חוץ מזה שאני כותבת
שטויות."
"מה זאת אומרת את כותבת שטויות?" שאלתי.
"זאת אומרת שאני כותבת בלי הגיון בכלל, אני כל הזמן מקשקשת על
אריה פה ואריה שם ולא מתעסקת עם האירועים בכלל" רוני נראתה ממש
אומללה. חשיפת רגשות זה לא הצד החזק שלה.
"אוקיי, אז יש לנו פה משהו ממש מוזר" אמר אריה.
"בהחלט!" אמרה העגבניה. "עד הניסוי אני מדברת על כלבים. אחרי
הניסוי זה חתולים. עד הניסוי אני כותבת נורמלי. אחרי הניסוי
אני כותבת מוזר. עד הניסוי הזה למעשה, המשכתי לכתוב מוזר, אבל
אני יודעת שאם אני אכתוב עכשיו אז הכל יראה נורמלי..." היא
עשתה פאוזה רבת-משמעות. "אתם קולטים? זה הניסוי. משהו קרה
בניסוי הראשון, ואז בניסוי השני זה קרה שוב, רק הפוך - והכל
חזר למצב רגיל. אבל למה לעזאזל הם התנהגו בצורה כלכך מוזרה?"
"זה לא רק הם.." נהם אריה.
"על מה אתה מדבר, אריה?" אני ורוני שאלנו ביחד.
"מיקי, אתה זוכר משהו על זה שאני ואתה רבנו?" שאל אריה.
עכשיו היה תורי להסמיק. זכרתי כעס מבולבל על אריה, זכרתי שיש
לי סיבה לכעוס - אבל לא הצלחתי להיזכר בסיבה... חוץ מזה שיחד
עם הזיכרון הזה ישבה לי בראש גם הרגשת תמיהה, כאילו אני לא
מבין מה לא בסדר. משהו היה ממש ממש מוזר בכל העסק הזה.
בכל אופן כנראה שהצטרפתי לצוות העגבניות כי אריה ורוני הנהנו
אחד לשני בהסכמה.
"נראה לי שאני מבין מה קורה, אבל אני לא בטוח שההסבר שלי שווה
הרבה" אמרתי.
הם רצו לשמוע, כמובן.
"המכשיר הזה, המשתק הזה - הוא גורם לשקט, נכון? קראתי פעם
איזושהיא תאוריה, על זה שאנשים מתפקדים לפי קצבים. על זה שקצב
הלב שלך הוא הדבר הראשון והאחרון שאתה שומע - אתה כלכך רגיל
אליו שאתה לא יכול לשמוע אותו אפילו במאמץ מודע. בגלל זה כל
המוסיקה האנושית היא מבוססת מקצבים. מה אם המכשיר הזה גורם
לאיזה חוסר איזון בקצבים האלה? לאו דווקא בקצבים החשמליים, כמו
בלב ובמוח, אלא בקצבים הנשמעים, וזה גורם להפרעות פסיכולוגיות
קשות? אולי בגלל זה דברים נראים לנו כלכך מוזרים."
"אוקיי, אז יש לנו עוד בעיה" אמרה רוני והחלה לתקתק על המסוף
שלה, כשתמונה של הקופסה השחורה שבה השתמשנו במשתק עלתה על
המסך. "הקופסה השחורה הזו, הלכאורה על-מחשב שאמור לחשב מושכים
מוזרים? אז זה לא בדיוק מה שהיא עושה."
"אני לא מבין" אמר אריה.
"תראו, פשוט לא יכלתי להגיד לכם באותו זמן, אתם מבינים?" רוני
ממש נראתה נואשת. "המכשיר הזה יוצר שדה שמבטל אקראיות, אפשר
להגיד. בתוך השדה של המכשיר (שחופף לשדה של המשתק) מושכים
מוזרים הם לא מוזרים. היקום נהיה לינארי. ולכן אפשר לסתור את
האי-לינאריות שלו. המשתק לא משדר קולות הפוכים - בחיים לא
היינו יכולים לבנות מכשיר שמשדר קולות הפוכים לקולות שהוא עוד
לא הספיק לקלוט. זה כמו לבנות מכונה שחוזה איזה קולות יהיו
מסביבה. מה שבנינו זו מכונה שמבטלת את האי-לינאריות בחלל נתון,
ואז מייצרת טווחים קוליים הפוכים שמנטרלים את הקולות בתוך
החלל. כמובן שאפילו בלי אפקט ההשתקה, שום דיבור לא אפשרי בתוך
החלל הזה. דיבור הוא אי-לינארי מדי."
"רוני, את מבינה מה את אומרת? את אומרת שהחיות לא משתגעות בגלל
אפקט ההשתקה של המכשיר. אפקט ההשתקה הוא זניח. מה שאת אומרת זה
שהחיות משתגעות בגלל שדפוסי החיים שלהם נהיים לינארים. וכתוצא
מכך, משום מה גם אנחנו משתגעים." אריה נראה מבוהל. כמעט מבוהל
מדי.
"רוני" אמרתי, כמעט בלחש. "המכשיר מוציא כמו פולס שמבטל את
הלינאריות, נכון?"
"כן" היא לחשה.
"הבעיה היא שהוא לא עושה את זה בחלל נתון. הוא משפיע על הכל.
על החיות, עלינו, על כל המציאות המזורגגת. וקרנגל מתכוון לעשות
מזה נשק."
אני חושב שבשלב הזה כל הדם שהיה מרוכז קודם בפנים שלנו, עבר
עכשיו ללב - במילים אחרות, הלב שלנו דפק וכולנו היינו חוורים
כמו קיר.
"רוני, אריה, תקשיבו טוב. אם יש איזשהו קצב בסיסי כאוטי לחיים,
איזשהו מושך מוזר, ברגע שאת מפעילה עליו את המכשיר שלך הוא
יוצא מהקצב. זה מצב מוכר בתופים, קוראים לזה סינקופה - מצב שבו
אתה מקיש חצי פעמה לפני או אחרי הקצב הרגיל. אבל כל הקטע הוא
שאם אתה ממשיך להקיש בהתאם לפעמה הזו, אתה יוצא מהקצב הרגיל -
אתה נמצא כל הזמן חצי פעמה מאחוריו או לפניו. זה מה שהמשתק
עושה. הוא מוציא את המציאות מהקצב. שימוש אחד גורם לקצב לקפוץ
חצי פעמה אחורה, ואז המציאות היא בקצב אחר - יציבה, אבל שונה.
שימוש שני גורם לקצב לקפוץ עוד חצי פעמה אחורה, ואז המציאות
חוזרת לקצב הרגיל שלה. זה בטח ענין של תדרים או משהו. אבל אם
מישהו יכניס את זה ליצור המוני, ולכל משתק יהיה תדר שונה -
המציאות תקפוץ לכל הכיוונים, והיא תתברדק לגמרי - היא תאבד את
היציבות שלה. וזה כבר לא סינקופה, לזה צריך שם חדש."
"כאוס" אמרה רוני, פניה קודרות.
"לא, לא כאוס. הסתנקפות." אמר אריה, ופניו קדרו עוד יותר.

"אתה לא יכול להפסיק את הפרויקט." אמר קרנגל בפנים אטומות.
הזכרתי כבר כמה אני שונא דרגות גבוהות?
"קרנגל, אתה לא מבין!" אמרתי ביאוש. כמובן שהוא מבין. פשוט לא
אכפת לו.
"אני מבין. ועדיין, אי אפשר להפסיק את הפרויקט עדיין. יש היום
עוד ניסוי."
"מה?! מתי בדיוק חשבת להודיע לנו?"
"אין שום צורך שתהיו נוכחים. זה גדול עליכם. אתם משוחררים
מהפרויקט."
לא הגבתי. לא היה טעם.
קרנגל הספיק לשכלל את המכשיר מתישהו. המפלץ קטן עכשיו לגודל של
פנס גדול, עדיין עם פיה מאיימת. הלכתי לחפש את אריה.
ירדתי לקומת המרתף בה התרחשו הניסויים. קומה ארבעים ומשהו מתחת
לקרקע. אריה היה שם, והסתכל באלם על החדר האטום בו התרחש
הניסוי.
עכשיו היה תורי להיכנס להלם. היו שם חיילים.
לא היה לי זמן אפילו להגיב. קול אלקטרוני קם לתחיה איפשהוא
והודיע כי הניסוי יתחיל בעוד שלוש שניות. הספקתי להוציא מין
ציוץ נדהם, ואז----

---------------------------                !!!!            
---------------------

הסתכלתי על מיקי בהפתעה.  ואז העברתי את מבטי לעשר החיילות
שישבו בתוך החדר האטום. הם נראו מבולבלות ונדהמות לא פחות
מאיתנו. ואז אחת מהן הסתובבה, וירתה לעצמה בראש. מיד פרצה
אנדרלמוסיה.
הן התחילו לריב, להתווכח, לדבר, לעשות כל מיני דברים. באיזשהו
מקום אחר בקומה העשירית שבה היינו, ישב פסיכולוג וניתח את
התגובות שלהן.
"אריה, אנחנו צריכים לדבר." אמר מיקי.
הנהנתי. אני יודע גם על מה הוא רוצה לדבר.
"זה בקשר לרוני, אריה, אני-- למה לא אמרת לי?"
"מיקי, אני לא ידעתי בעצמי." לך תסביר לבנאדם מאוהב...
"אל תשקר לי אריה!" אמר מיקי ופניו נהיו אדומות. "כמה זמן אתם
כבר ביחד, מאחורי הגב שלי?"
"מיקי.." נאנחתי. "אתה הרי לא תאמין לי כשאני אומר לך שאני לא
יודע על זה כלום? זה משהו שקשור לפעולה של המשקט, אני לא
יודע.. אני זוכר אבל איזשהו קטע שיחה שדיברנו על זה--" עצרתי.
זה כמו להלחם במוח שלך, לנסות להיזכר בדברים שאתה לא זוכר - לא
אמור לזכור.
מיקי נראה מבולבל - הוא בטח גם זכר משהו, בפחות בהירות ממני
כנראה.
אבל זה לא היה מספיק. הוא כעס, ולא היה לי איך לדבר איתו
בהגיון. המציאות פשוט לא הייתה בסדר!
והיה רק דבר אחד שיכלתי לעשות בקשר לזה. לחצתי על הכפתור
הצהוב.

---------------------                !!!!                
-----------------------

בתוך החדר האטום ישבו עשרה חיילים (אז למה אני זוכר חיילות?)
והסתכלו בתמיהה אחד על השני. אחד מהם לחץ על מתג האינטרקום
ושאל אותנו בקול שניכר בו המאמץ לא לזכור אם אנחנו יודעים מתי
מתחיל הניסוי. על רצפת החדר היתה שלולית דם טרי. החיילים
הקפידו להתעלם ממנה. וכך גם אריה.
"עכשיו אתה מוכן להקשיב לי?" שאג.
נבהלתי. אריה לא בחור קטן, והשאגות שלו מגיעות ל6.9 בסולם
ריכטר. "מה?"
"אין שום דבר ביני לבין רוני!"
"בסדר!"
"אוקיי!"
"זהו!"
"מה?!"
פרצנו בצחוק, בדיוק כשרוני נכנסה וכולה זועמת.
"מה קרה, רוני?" שאלנו פה אחד.
"אני אהרוג את קרנגל! אני נשבעת! הוא העיף אותי מהפרויקט!"
"זה בסדר, רוני, גם אותנו." אמר אריה.
"אבל אני עובדת פה!!!" היא כמעט צווחה.
"בסדר, רוני, תרגעי, מה קרה?"
"הלכתי אליו כדי לדבר איתו על תוצאות הניתוח, ולפני שהספקתי
להסביר---"
"תוצאות הניתוח?" אריה קפץ. "איזה תוצאות ניתוח?"
"הניתוח הפסיכולוגי של הניסוי. התוצאות של הסינקופה."
"ומה הן אומרות?" עכשיו היה תורי לקפוץ.
"הן קצת מוזרות, בגלל השהפסיכולוג קפץ גם הוא למצב סינקופה,
אבל הבסיס שלהן אומר שברגע שעוברים למצב סינקופה נראה שתבניות
בין אישיות משתנות, וכל בנאדם תופס את המציאות החדשה קצת אחרת
(זו כמובן הפרשנות שלי - הפסיכולוג בעיקר קשקש, הרי גם הוא קפץ
לסינקופה), ולכן אנשים רבים, או מתאהבים, או כל דבר שמתאפיין
בפעילות רגשית עזה. אם אנחנו נעבור להסתנקפות, תהיה כאן
מלודרמה של ממש. לכל אחד יהיו רגשות בלתי צפויים כלפי האנשים
הכי בלתי צפויים."
"אוקיי, זה נשמע הגיוני" אמר אריה.
"לא, זה לא!!" צעקה רוני. "והכל בגלל קרנגל, האדיוט המטומטם
הזה.."
האדיוט המטומטם הזה בחר בדיוק באותו הרגע כדי להופיע מאחורי
רוני. למרבה המזל, רוני היא לא מהטיפוסים האטומים האלה שהיו
ממשיכים לרגוז ומעלמים ממבטי האזהרה שאני ואריה שיגרנו אליה.
היא הסתובבה, קלטה את קרנגל, והעיפה לו אגרוף בפרצוף. קרנגל
נרתע בדיוק בזמן, וספג שפה שסועה במקום אף מעוך. והוא חייך.
"זה בדיוק מה שחשבתי שתעשי, יקירתי. אבל אל תדאגי, אני יודע
איך לטפל בך."
קרנגל הרים מה שנראה במבט ראשון כמו נשק, במבט שני כמו פנס,
ובמבט שלישי כמו משתק מוקטן, וכיוון אותו על רוני.
רוני החווירה, ואריה זינק, אבל--

----------------------               !!!!            
------------------

אנילאמאמינה!!! הבנזונה הפעיל עלי את המשקט שלו! וזה כל מה
שהספקתי לחשוב, כי תוך שניה וחצי המשקט של קרנגל היה בידיים של
אריה, והוא העיף אותו אל מיקי - שתפס אותו, בקושי. אריה זינק
לכיוון לוח הבקרה של המשקט  המקורי - רציתי לצעוק משהו, אזהרה
- הוא עמד להעיף אותנו אל ההסתנקפות! למשקט של קרנגל היה בטח
תדר אחר מאשר למשקט שאנחנו פיתחנו - אבל אריה כבר לחץ על
הכפתור ונשמעה דממה והכל נהיה שחור.

"רוני? מה את עושה כאן?" שאל אריה. הוא עמד בפתח ביתו, לבוש
בוקסר מוזנח.
"באתי לחפש את מיקי" אמרה רוני בבישנות מה. "אנחנו צריכים
לדבר."
"בואי, תכנסי" אמר אריה ופתח את הדלת לרווחה. "מיקי בפנים."
רוני התיישבה על הספה הקטנה שתפסה את רוב החלל הפנוי בסלון של
אריה. מיקי ישב מולה. עיניו היו מכוסות במשקפי שמש, למרות
שהתאורה בסלון של אריה לא הייתה חזקה במיוחד.
"כולכם שמתם לב לדברים המוזרים שקורים לאחרונה, אני מניח."
"קשה לפספס" אמרתי.
"כן..." נאנחה רוני.
"אריה, אנחנו חייבים לעשות משהו. אתמול ראיתי שני שוטרים
מתנשקים באמצע צומת כשכל הרמזורים תקועים על אור אדום."
אריה צחקק. "אני מבין למה אתה מתכוון. גם אני ראיתי כמה דברים
מוזרים לא פחות."
"כן, אתמול הייתה מהדורה של 'מבט לחדשות' באמהרית"
מיקי הסתובב, כאילו מישהו אמר משהו מאחוריו, ומיד הסתובב חזרה
וסקר את השאר במבט חשדני.
"אתם שמים לב לזה? שמדי פעם כאילו מישהו אומר משהו מאחוריכם,
שאתם שמים לב שיש תמיד עוד מישהו חוץ ממכם בחדר?" אמר תוך שהוא
מחכך את עורפו.
"אלה התוצאות של המהפכה" אמר אריה בכובד ראש.
"מה?" אמרה רוני. אריה ניער את ראשו, אמר משהו לעצמו, בדממה,
ופלט "מצטער. חשבתי על משהו אחר."
הרדיו המשיך לנגן את השיר שלא נוגן לפני עשרים שניות.
רוני שלחה את ידה לכבות את המכשיר, וקפאה באמצע התנועה.
"חבר'ה, אין לי רדיו." ובאמת לא היה לה רדיו בבית. אבל הם זכרו
את המנגינה.
"אני לאט לאט מבין כמה זה גרוע, מה שקורה פה" אמר מיקי בפנים
קודרות. "לא היה צריך הרבה בשביל לברדק את המציאות, לגרום לה
לעבור להסתנקפות. כל מה שצריך היה שתי סינקופות. את הראשונה
קרנגל סיפק, ואת השניה אריה."
רוני נאנחה. "ועכשיו הדרך היחידה לחזור מההסתנקפות היא להפעיל
שוב את שני המכשירים?"
"אני לא חושב שזה יעבוד. אם כבר אז יגרום להסתנקפות יותר גרועה
ממה שכבר יש לנו."
"אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל אריה ובהה במשקפי השמש של
מיקי.
"תגיד מיקי מה באמת הקטע של המשקפי שמש? אין פה הרבה אור" אמרה
רוני.
"מה קרה? הבנאדם כבר לא יכול לשבת בבית שלו עם משקפי שמש?"
"מיקי, זה לא הבית שלך" אמר אריה עם גיחוך על פניו.
"אז הבית של מי זה?" שאל מיקי בתמיהה.
"שלי" אמרו אריה ורוני ביחד, ומיד הסתכלו אחד על השני ופרצו
בצחוק.
"כן? אז למה על הטלפון שלכם כתוב 'הקש 0 לשירות-חדרים'?"
כולם צחקו. גם אני.
"המציאות לא עומדת בזה. אין המשכיות. אין הגיון. יש תחושה חזקה
מאד של 'משהו פה לא בסדר, לעזאזל'. הקצב הבסיסי של המציאות
השתנה, ועכשיו צריך--" מיקי עצר ופניו אורו. "יש לי! אני
יודע!"
"מה אתה יודע, אריה?" שאלה רוני.
"צריך להתחיל מחדש! זה הפתרון!" שאג אריה. "כל מה שצריך לעשות
זה להפעיל את המכונה שמבטלת אי-לינאריות על כל העולם במקום על
נקודה אחת! ברגע שבכל העולם אין לינאריות, כלומר אין קצב,
והמכונה תפסיק לעבוד, כל העולם יקפוץ בדיוק לאותו הקצב!"
"ואיך בדיוק נדאג לזה שזו תהיה באמת אותה המציאות שבה
התחלנו?"
"זה לא משנה! העיקר שזאת לא תהיה מציאות מפורקת כמו זו! אתם לא
שמים לב שהאנושות לא תחזיק ככה מעמד עוד הרבה זמן?"
אין מה להגיד, הוא צדק. שלוש מלחמות כבר התחילו באירופה,
והמתיחות בשטחים עלתה ועלתה. אם הענינים ימשיכו כך התרבות
האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה תיכחד.
"כן, אבל--" אריה עצר. "מי לעזאזל אמר את זה?"
"אתה אמרת את זה, לא?" שאלה רוני.
"לא משנה!" צעק אריה. "הנקודה היא שעכשיו כל מה שצריך זה ליצר
משתק, אה.. משקט--" אריה עצר שוב. "איך קראנו למכשיר המזורגג
הזה בסוף?"
"לא משנה!" צעקה רוני. "כדרלעומר!"
"בסדר" המשיך אריה "מייצרים כדרלעומר ללא פיה, כזה שיוצר
לינאריות כוללת ואז מכבים אותו."
"אתה לא תוכל לכבות אותו" אמרה רוני. כל החיים עזבו את פניה.
"למה לא?" שאל מיקי.
"כי הקופסא השחורה מסתמכת על כך שיש לה שני צדדים - צד אחד
שממנו יוצא אפקט ההשתקה, כלומר הפיה, וצד שני שמתפקד כאגזוז,
וממנו יוצא.."
"מאיפה אתה יודע את זה, אריה?" שאלה רוני בחשד.
"מאיפה אני יודע מה?" התבלבל אריה. "לא אמרתי כלום!"
"עכשיו אני מבין הכל" אמר מיקי ומבט מהורהר על פניו. "הפולס
שגורם לסינקופה יוצא מהאגזוז הזה. חבל שלא חשבנו על זה. אני
מניח שזה אומר שעל מנת לבטל את הסינקופה צריך ליצור מכשיר כזה
שכולו אגזוז."
"איך אפשר? ברגע שתפעיל אותו הוא יתפוצץ!" אמרה רוני.
"כן. הוא יתפוצץ, ויפוצץ את ההסתנקפות."

רוני יצרה את המכשיר, זה כן. רוני מסוגלת ליצור תמנון מאופניים
אם זה מה שצריך. מקגייור קטן עליה. אני ואריה בהחלט עזרנו -
בעיקר בלהרים דברים כבדים ובלרתך כל מיני שטויות. התוצאה הייתה
מכשיר עגול ומורכב, וזה כל מה שאני מוכן להגיד. היה לו כפתור
בצד, וכל מה שחיפשנו היה מקום להפעיל אותו, אבל לא הספקנו, אתם
מבינים. אריה הגיע אל המכשיר לפנינו. המכשיר היה אצלו בבית,
ויום אחד בלילה ההסתנקפות חרפנה אותו קצת יותר מדי והוא לחץ על
הכפתור. אחרי השריפה הגענו לשם, והוא כמובן הוכרז כמת - הדבר
היחידי שמצאו ממנו היה חתיכת קרקפת עם קצת שיער ונעל צבאית
חרוכה. המציאות חזרה לדגם המקורי שלה. לפחות כך חשבתי. אבל שום
דבר כבר לא יהיה כמו שהיה.
ואז, יום אחד כשישבנו אני ורוני אצלה בבית, נשמעה דפיקה בדלת
-
זה היה קרנגל.
הוא נכנס, כולו שררה ודרגות ופרצוף תחת מכוער. התישב על הספה,
מחזיק בידו את המשתק המוקטן עם הפיה המכוערת, וחייך.
"אני יודע מה עשיתם."
"יופי לך." רוני התאפקה לא להרביץ לו.
"אתם המצאתם מכשיר שמייצב את השדה."
"יופי לך." תרמתי את חלקי לשיחה.
"אני רוצה את המכשיר."
לך תגיד לשמוק הזה שהמכשיר התפוצץ יחד עם החבר הכי טוב שלי.
"אתה לא מקבל מאיתנו כלום, קרנגל, ואני מקווה שזה ברור לך כי
זה ברור לי ולמיקי." אמרה רוני.
"מה שאני מקווה זה שברור לכם שאם אתם לא נותנים לי את המכשיר
הזה אני רשאי לנקוט באמצעים על מנת להגן על בטחון המדינה."
רוני האשימה אותו בחטא ביולוגי מסובך שכולל מבחנות, יצורים
ממין זכר ואספקטים תיאולוגים כלשהם.
אני צחקתי, והוא נהיה קצת סגול. לא רגיל לעלבונות מתוחכמים,
אני מניח. תרמתי עלבון יותר פשוט כדי שירגיש בבית.
"אתם נתונים במעצר." אני מניח שהעלבון שלי לא עזר.
"אם תנסו להתנגד בזמן החיפוש אפעיל עליכם את המשתק."
מה לעזאזל הוא חושב לעצמו, שזה באמת כלי נשק ישיר? משתק לא
עושה כלום למי שאין לו נטיות התאבדות.
הוא שרק, ולחדר נכנסו שלושה חיילים במדים. עכשיו כבר באמת
התרגזתי. אבל רוני שמרה על קור רוח.
ובקור רוח ופנים שלוות, היא נגשה אל קרנגל והעיפה לו סטירה
מצלצלת.
הוא דחף אותה והיא נפלה על הרצפה, אבל אני באתי מאחוריו ונתתי
לו מכה חזקה על הראש, והוא נפל קדימה, המשתק עף מידיו ונחבט
בקיר. אחד החיילים צעק "זהירות!" ואני ראיתי אור אדום נדלק על
המשתק. אחד החיילים דרך את הרובה שלו וכיוון על המשתק, וכנראה
שהוא הספיק לירות, כי ראיתי אור צהוב מסנוור והרגשתי
מכה----------

אחרי שהעשן התפזר, הרמתי את מיקי מהרצפה איפה שהוא שכב - זה
היה פיצוץ עז, שהרים אותו והעיף אותו כמעט עד קצה החדר.
האזניים שלי צלצלו, ומשלו ירד עדיין דם, כשהוא הסתכל עלי ועל
החדר ההפוך, שרק אנחנו היינו בו. השפתיים שלו נעו, הוא כנראה
אמר משהו - זה נראה כמו תודה, אבל בעיניים שלו היה מבט של עוד
משהו, מבט מוזר שהוא היה מקבל לפעמים, כאילו יש עוד משהו שהוא
רוצה להגיד.
והוא נישק אותי.
טוב, עכשיו אנחנו כבר כמה זמן ביחד. אני אוהבת אותו, כמובן,
תמיד אהבתי, ואולי כל הקטע המוזר הזה היה מה שהייתי צריכה כדי
להבין - אבל הקטע הבאמת מדהים זו השיחת טלפון שקיבלנו, שבועיים
או שלושה אחרי כל הסיפור.
היינו בבית של מיקי, כך שהוא ענה, ומיד ראיתי את הפנים שלו
מחווירות.
לא שמעתי מה הוא אמר ומה האיש בצד השני אמר, אבל אחרי שהוא
ניתק, הוא ניגש אלי ואמר "אריה שואל אם אנחנו לא אוהבים אותו
יותר ולמה אנחנו לא מתקשרים אליו."
טוב, גם אני הייתי המומה, אבל באיזשהו מקום הכל נראה לי
הגיוני.
אז הסתכלתי ואמרתי לו "מיקי, אני אוהבת אותך", וחייכתי.
והוא אמר "תגידי לי, רוני - למה את כל הזמן קוראת לי מיקי? הרי
השם שלי זה מיכאל."

...והמציאות נעה בקצבה הפרטי, ובכלל לא התכוונה לעצור.