איך שנכנסתי ראיתי אותה יושבת על המיטה הערומה בבגדיה מקפלת
אותם. מחזיקה בידיה זוג גרביים מרוטות. היא לבשה מכנס קטיפה
כחול כהה וסוודר כחול טורקיז התואם את עינייה להפליא. שיערה
פרוע מסתיר את פנייה ממני. היא לא חשה בי עומד בדלת מתבונן בה.
היא המשיכה לקפל וללטף את זוג הגרביים המרוטות. יחפה עם לק
כחול על אצבעות רגליה. לפתע שיערה זז וגיליתי את פנייה. היא
הייתה עצובה. ידעתי למה. בגללי. פתאום היא הרימה את ראשה
מתבוננת מביטה אבל הרגשתי כאילו אני לא שם ואז פתאום היא
הביטה, בי. ראתה אותי עומד שם, רטוב מהגשם. התבוננו אחד בשני
במשך חמש דקות מבלי לזוז, עיניי התכלת שלה נעוצות בי מתבוננות
עמוק לתוכי ואני יודע שהיא רואה הכל יודעת הכל יודע שאין לי
כבר מקום. היא מרכינה את ראשה ממני וחוזרת לקפל את הכביסה.
חולצה סגולה. היא מצפה שאלך. אני לא מוכן. אני מתקרב אליה צועד
מספר צעדים ומתיישב על הרצפה לרגליה. ראשי בגובה ראשה. מלטף את
שיערה. לוחש באוזנה : "רוני... רוני... "
היא מסתכלת עליי רגועה מאוד יציבה חזקה וכל כך פגיעה כל כך
שבירה אני יודע כמה פגעתי בה. כמה שאני מצטער.

היא לא אומרת מאום. אני מנסה. אומר לה : "רוני אני מצטער...
רוני..."
היא מתבוננת בי שולחת אצבע מניחה על שפתיי בתנועת ששש... משתקת
אותי. היא מתבוננת בעיניי ודמעה יחידה זולגת במורד לחיה היא
אינה מוחה אותה ואומרת לי : "אתה לא האדם לאהוב אותי"
אני מנסה לעכל את שאמרה. היא ממשיכה להחזיק מבטה אליי.
"אני לא מבין... מה?... רוני...?"
את חוזרת ואומרת : "אתה יודע כמו שאני יודעת שאתה לא האדם
לאהוב אותי"
אני מתרומם, היא מרכינה ראשה, מתבוננת בזוג הגרביים המרוטות
שבידיה.
אני ניגש לדלת המרחק נראה כקילומטרים על קילומטרים. ואני כבד
תנועה. אני מפנה ראשי אך היא לא מתבוננת בי. אני מגיע לדלת,
פותח אותה. מסתובב למבט אחרון. היא מתבוננת בגרביים, אני לא
שם. אני פוסע צעד רגל בפנים ורגל בחוץ. היא מתרוממת, ניגשת
אליי. אני מסתובב אליה, בשקט לא להפחיד אותה שלא תעוף ותברח
ממני.
היא נעמדת מולי. מושיטה ידיה אליי מתרוממת על קצות אצבעותיה.
נושקת לעיניי, כורכת ידיה סביבי לחיבוק.

חיבוק.

ידיה נופלות ממני לצידיי גופה היא צועדת צעד לאחור פותחת את
הדלת. הדמעה נופלת, והגשם בחוץ ממשיך. אני יוצא, הדלת נסגרת.
אני שומע את פסיעותיה חזרה פנימה. איך שצליל פסיעותיה נהייה
שקט יותר, רחוק יותר. אני מבין, אני לא האדם לאהוב אותה. הברק
מאיר את השמיים, הרעם מחריש ממני לחלוטין את פסיעותיה. אני
יוצא לקור משתדל שלא לחשוב עליה ונזכר בפעם הראשונה שראיתי
אותה.

אני מניח לגשם לזלוג עליי לשטוף אותי.