אז פעם קראו לה הכנסיה החבשית היום היא נקראת הכנסיה האתיופית.

לילה. עברתי שם. עברתי ומשכתי את החושך אחרי. לפני ריצדו צללים
דמיוניים, כרכרו  ורקדו ריקודי צלמי רפאים. הרחוב  דיבר אלי.
בריח הלילה דיבר. מעולם לא ידעתי שלדממה יש שפה משלה.
כשעוזי הזיז את השער חרדתי ממקומי איזו רחבה ענקית גן עם פסלים
מדהימים. אקו אקו, חשבתי, חייכתי. וממול הכנסיה ושתי דלתות
ברזל מכסות על פיה. חמוד! לחש בי הדיבר השני שלי. גנוב! לחש בי
דיבר אחר. אך איך אפשר לגנוב פסל כבד כזה לאור הלילה?
חיפשתי עתיקות בגן ועוזי ניסה לפענח את הכתב האתיופי שבצד
הדלת.
"אלוהים אחרים שלי תן לי כח לחמוד, לנאוף, לגנוב, ולו רק הפעם.
איזה פסל קטן למזכרת" כך שטחתי תחינתי אל פני דלת השירותים
האילמת. להפתעתי, האלוהים האחרים שלי עזר. איזו דמות חמקה לה
מתוך המבנה והיא מוסתרת בגלימה כהה המעופפת כנפותיה בשולי
הרוח. שובל בושם נשי עבר במפגיע מול אפי. צלליתו של עוזי שם,
על יד השער, כנראה עוד עסוק היה בפענוח הכתוב ואני רצתי קלות
אחריה. לרגע עצרה, משכה הינומה מעל פניה ונתנה בי מבט שוחק.
היא היתה לבנה כלבנה. אתיופית לבנה חשבתי. חייכתי צחקתי. אף
פעם לא ידעתי שלמחשבות יש צחוק.

מאחורי הלכה לה גלימה ארוכה יותר ורחבה היא הלכה מספר צעדים
ועצרה. עוד עברה ועצרה. מה לה וליפיפיה הזאת?

כוכב אחד של אלוהים אחרים שלי העביר קרן אור אל ראש הגלימה,
אחר כך הבנתי שהיתה זו עששית שעברה בצד צל עובר ברחש עצים.

היו לו פנים אפלים לבעל הגלימה הזאת. מה לנזיר שכזה וליפיפיה
כזאת חשבתי. הוא שוב עבר. הלך מספר צעדים ועצר.

הבטתי אל אחורי. עוזי כנראה פענח את הכתובת שבצד דלת הכניסה
לכנסיה שהרי לא היה שם. איזו דבקות במטרה חשבתי ואיזו
תמימות..

והיא ממולי ושפתיה רוויות תשוקה ועיניה שחורות כאופל הלילה.
הוא
עכשיו מאחורי בעל הגלימה, שמעתי את לבו פועם ואת נשיפותיו
רוחפות בעורפי.
פניתי לאחור.
עוזי!