New Stage - Go To Main Page


טיק... טיק... טיק... טיק... טיק...

"והשיר הבא בגלגל"צ מבוצע על ידי..." כביתי את הרדיו שליד
המיטה בבת אחת.
אני חייב להרדם, מוכרח, אני חייב שקט, שקט מוחלט, כי רק ככה
אני יכול להרדם, אסור שתהיה שום מוסיקה שום קול, כן, בדיוק כמו
עכשיו, זהו, אני מרגיש איך העיניים שלי מתחילות להעצם בדממה,
אוי זה כיף...

טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... דייייי כבר שעון מפגר מה
הבעיה שלך... טיק... טיק... טיק... טיק... טיק...  אל יגרום לי
לצאת מהפוך לא כדאי לך תאמין לי, טיק... טיק... טיק... טיק...
טיק... שיט, אני חושב לעצמי, למה? למה זה מגיע לי? סוף סוף אני
כאן מתחת לשמיכה המחממת שלי, מתחיל אחרי שבועיים ללא שינה
להזכר איך זה לעצום את העיניים, טיק... טיק... טיק... טיק...
טיק... דיייייייייי!!! ועכשיו זה? ואיזה קול מעצבן, נכנס לך
ישר לתוך המוח, מתישב שם ולא  יוצא. טיק... טיק... טיק...
טיק... טיק... השעון הזה! אני קם בסערה המיטה שלי ומתחיל לחפש
אותו.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אולי אתה כאן מאחורי הארון
הא? אני חושב ומפיל את הארון שלי על הרצפה, ויחד איתו עפים כל
הבגדים, טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... הממממ... לא אז
אתה לא כאן, בסדר.
הממ.... יש הרבה ניירות וזבל על השולחן שלי, אולי אתה שם איפה
שהוא? אני משער ומעיף את כל הנירות ושאר הדברים בהנף יד אחד,
מעביר את כולם  לרצפה. הממממ... אתה גם לא על השולחן,טיק...
טיק... טיק... טיק... טיק... אני יודע אתה בטח מתחת לשטיח, הנה
שם איפה שהבליטה הזו, אני חושב, תופס את קצה השטיח בשתי ידיים
ומעיף אותו למסדרון, מתעלם מהאבק שעף מהשטיח שכבר שנים לא
ניקיתי, ועכשיו ממלא את החדר ואת הראות שלי.

לא, זה לא אתה, זה סתם הדובי שאחותי שכחה כאן מזמן... טיק...
טיק... טיק... טיק... טיק...
אולי אתה מסתתר בתוכו הא? אני צועק וקורע את הדובי הקטן וחסר
הישע לגזרים, ממלא את האוויר שכבר מלא באבק גם בנוצות קטנות
ולבנות.
טפו!!! אני יורק נוצה שאיך שהוא נכנסה לי לפה, לא אתה גם לא
בתוך הדובי? אז איפה אתה? אולי בתוך התמונה? אני תולש את
התמונה היפה מהקיר, שובר אותה על הברך שלי.
הממ... מה זה? יש כאן פתק קטן בין המסגרת והבד, וכתוב עליו
"וינסט ואן גוך, התמונה הראשונה שלי,1884" מי זה בכלל? האא,
בטח סתם צייר מפגר אני אומר לאוויר ומשליך את התמונה השבורה
דרך החלון.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... מה זה האהיל הזה של
המנורה? יש שם מקום לשעון קטן...
שלק!, נשמע קול כשאני תולש את האהיל מהקיר.
זה האהיל שאמא שלי קנתה לי בצרפת, כן זה בטוח כאן... אני קורע
את האהיל היפה עם הדוגמאות לשני חלקים, הוא גם לא כאן.
טוב זה עובר כל גבול...טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אם
הוא לא בחדר אז איפה הוא?

אני הולך לחדר של אחותי, היא ישנה, ממש כמו מלאך, אוי כמה שאני
אוהב אותה, טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... מה זה? אני
מצמיד את הראש לבטן הקטנה שלה שעולה ויורדת, אז שם אתה מסתתר?
אני רץ למטבח, מוציא סכין גדולה, חוזר לחדר שלה ופותח לה את
הבטן, שוב ושוב, מחפש את השעון המעצבן, דם זורם, המון דם, אבל
זה לא מפריע לי.
אולי הוא כאן מסתתר מאחורי הלב? הלב עף לכוון הקיר.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... לא, אני עדין שומע אותו,
אולי הוא כאן מסתתר בכבד, אני חוצה את הכבד לכמה חלקים, לא הוא
גם לא שם.
אוי שיט! הגופיה הארוכה שלי כבר מלאה בדם, אז אני מוריד אותה,
אבל הידיים עדין מלאות בדם עד המרפקים.
אני מפסיק לחפור בתוך הבטן שלה, ואני עדין שומע אותו.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק...  הא! אני רץ לחדר של
ההורים שלי.
זהו... אני מתקרב לראש של אבא שלי שישן אחרי יום עבודה ארוך.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אויש זה מחבוא טוב, אני לא
הייתי חושב עליו, אני הולך למחסן, בוחר את הפטיש של ה-10 קילו
וחוזר לאבא הנוחר שלי.
קראק... נשמע קול כשאני מכה בו, שובר עצמות, בשר ועוד.
הממ... הנה המוח... טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... כן זה
בהחלט בא מאחורי האונה הימנית..
טראח!! האונה חדלה מלהתקיים בצורה שכול הרופאים מכירים אותה.
שיט, הוא גם לא כאן, אולי הוא בגזע המוח? שלאק!! אני שולף
אותו.
לא זה לא כאן, ולמה זה נקרא גזע המוח? נו טוב לא חשוב אני זורק
אותו על הקיר.

טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אני מביט לחלון, על מכונית
שחונה מול הבנין שלי.
מכונית... אני מחייך לעצמי, יש שם המון חללים קטנים שאתה יכול
להתחבא בהם, אבל אני אמצא אותך.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אני מתקרב לטנדר האדום,
שובר את הזכוכית עם אבן ומתחיל להוציא את הריפודים, את
המושבים, את ההגה, אני עוקר את כל החוטים, ואחרי זה עובר למכסה
מנוע.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אולי זה מאחורי הדבר הזה
שבו בודקים שמן? הכלי עף לכביש.
לא הוא לא שם, אני ממשיך לפרק את את המנוע חלק אחרי חלק.
כשאני עוזב את האוטו, הוא נראה כאילו גנבים מעזה טפלו בו, אבל
איפה השעון? איפה זה שגרם לי לקום מהמיטה? טיק... טיק...
טיק... טיק... טיק...  אני שומע אותו, הצליל בא משם, מתוך
החנות הזו...
אני ניכנס לחנות מביט על הקיר ומה אני רואה?.
שעונים... המון שעונים... קטנים... גדולים... שחורים...
לבנים... עגולים... וכולם מראים שהשעה עכשיו...
קוקוריקו שעון אחד מקרקר, ואני שובר אותו, תשתוק! ביפ ביפ ביפ
ביפ, גלינג גלונג גלינג גלונג, דינג דונג דינג דונג... הכל
מתמלא צפצופים ואני עדין שומע את הצליל הנורא הזה... טיק...
טיק... טיק... טיק... טיק...
אני מתנפל על השעונים שתלויים על הקירות מעיף אותם, דורך עליהם
מנסה להשתיק אותם, אבל זה לא עוזר כל החנות מלאה צלצולים.
אני מתחיל להשתולל, מעיף שעונים לכל הכוונים, בלי אבחנה, רק
שישתקו כבר.

אייי!!! אני מרגיש משהו דוקר אותי בצוואר, אני מוציא את זה,
ורואה שזה חץ קטן, כזה שיורים מרחוק כדי להרדים חיות בטבע...
אני יודע, ראיתי בערוץ שמונה...
אני מסתובב, ורואה שבחוץ עומדים הרבה שוטרים, אנשים עם מצלמות,
השכנים שלי בוכים משום מה, ואחד מהשוטרים מחזיק קנה נשיפה כזה,
כמו שיש לאפריקאים.
הכל נהיה מטושטש, אני מרגיש עייף... אני... אני...

טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אני פותח את העיניים שלי,
שעדין רואות בטשטוש.
מה? מי? איפה אני? אני מנסה להזיז את הידיים, לגרד קצת בראש,
אבל אני לא מצליח, החדר שאני נמצא בו, הכל לבן כזה, הרצפה
כאילו עשויה מספוג.
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... אני עדין שומע אותו, מנסה
לזוז, ואני לא מצליח.
מעיף על עצמי מבט, מה זה? אני לבוש בחליפה, אבל יש לה שרוולים
מוזרים כאלה... שקשורים מאחורי הגב, אני לא יכול להגיע לידיים
שלי.
מסתכל על הדלת, משום מה יש לה סורגים, והיא עשויה מברזל.
"היי!!, יש שם מישהו בחוץ", טיק... טיק... טיק... טיק...
טיק... "אתם יכולים להפסיק את הקול הזה?"
פנים מופיעות בסורגים, שני קולות נשמעים מאחוריהם.
"אל תעז, אל תחשוב אפילו להכנס לשם, הוא הכי מסוכן פה אני נשבע
לך, הוא ממש לא בסדר, היית צריך לראות מה הוא עשה למשפחה שלו,
זה לא בן אדם, יצור אנושי לא עושה מה שהוא עושה".
"מה אתה אומר" נשמע הקול השני, "זה הוא שחצי משטרה רדפה
אחריו?"
"כן, הצליחו לעצור אותו רק כשירו בו חץ הרדמה עם מספיק חומר
כדי להרדים פיל, הוא הרס חנות שעונים שלמה המשוגע הזה, הוא הרס
את כל השעונים, והשעון היחיד שנשאר ותיקתק זה השעון יד שלו, רק
אותו הוא לא הרס... מוזר".
"הורדתם לו את השעון הזה? תמיד מורידים את הכל לפני מכניסים
אותם לשם לא?"
"הממממ... אני לא זוכר, אבל דבר אחד אני אומר לך, הוא לא יראה
אור יום שוב, הוא ישכח שהשמיים כחולים, ותאמין לי, אף אחד לא
מרחם עליו... יאללה בא לאכול צהריים, אני רעב".
ובעוד אני שומע את הצעדים מתרחקים ממני, התחלתי להרהר.
השעון שלי? טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... בטח! השעון
שלי! כבר שכחתי שהוא עלי,
טיק... טיק... טיק... טיק... טיק... השעון שסבתא קנתה לי ליום
הולדת, זה עם הרצועה השחורה
היפה... שעון המזל שלי השעון שאף פעם לא הורדתי מהיד שלי...

הסתכלתי על החליפה הלבנה, שם היתה היד שלי, וראיתי את הבליטה,
איפה שהשעון היה על היד, כמו תמיד, חייכתי, על יד ימין.
מה הוא אמר? אני רצחתי? שברתי? "ישכח שהשמיים כחולים " הוא
אמר.
הסתכלתי שוב על הבליטה, איפה שהיה השעון, שעון המזל שלי,
הסתכלתי על החליפה המוזרה, החדר המרופד, הדלת האפורה...

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/5/01 16:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלמוג גולדברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה