[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
נבאדה

נכתב בהשראת סוף שבוע "זמן, דרך, מהירות- ביחד ולחוד" בפורום
"בסימן כתיבה".
ליונתן, השותף הדואג


הכביש המתרחב בקצה המדבר הזה של נבאדה.  לא התראינו חמש שנים.
על קצה המצוק, אני עוצרת את הלנדרובר. רוח חמימה ואביכה מערבלת
את השיער הארוך מדי. התהום הנפלאה הזו פרושה למולי.
נקודת האפס.
מחשבותיי נודדות אל נערה בת 17 בחולצה אדומה היוצאת מתוך
שברולט משפחתית, לא מצפה כלל למראה האדיר אשר מולה. לאחר שעה
עוד  ישבה מרותקת אל המצוקים, הנקיקים הקטנים, הירוק מדי פעם
על רקע  כתום-צהוב. הכל באמריקה חייב להיות גדול מהחיים. אפילו
הטבע.
פלוס עשרים קילו. פלוס חמש שנים. שוב כאן.



"ומתי בדיוק תסיימי את התואר?"
"זה משנה?" משכתי בכתפיי. "אני ממהרת לאיזשהו מקום?" פניתי
אליה, ממסך המחשב,
סוגרת את המירק.
אמא שלי התחילה לאבד סבלנות.
ידיה שלובות מעל השולחן.
"את לא חושבת שזה טיפשי? יש לך רק עוד שנה וחצי."
"אני חושבת שזה טיפשי לסיים תואר במשהו שלא מעניין אותי. רוצה
אמריקה."
"אבל לפחות יהיה לך תואר." היא סיננה בבוז.
שפתיה התעגלו לחיוך נבזי, והיא הוסיפה "תוכלי לפחות ללמד
משהו."
לנשום עמוק. לא ליפול לטונים שלה.
"החלטתי לעזוב. זה סופי." אמרתי בשקט.
"החלטת טיפשי." היא קבעה. "ואת תשלמי על זה מחיר לא קל. וגם זה
סופי."
"זמן זה מחיר?"





מתוך יומן מסע ארה"ב, 28.7.1998
"טסים הביתה. מחר אראה את גיא ואת לולה.
כמה התגעגעתי. ואז י"ב. יש לי הפקה לביים במגמה שלי השנה, ואני
ממש מקווה שיהיה לי כיף. אפילו, שעם הבנות שלומדות איתי, קל זה
לא יהיה. אבל זה חשוב נורא, ואני יודעת שאצליח.
ואז צבא. אני כבר יודעת שאני רוצה להיות קצינת חינוך. חבל
לזרוק חמש שנות הדרכה לזבל. וקצינה, כי אני רוצה לתת באמת, ולא
סתם. ואז אוניברסיטה. ואני אהיה מורה לתיאטרון, או אולי ספרות.
מספיק כדי לחיות טוב.
ואולי גם חבר, ובית.
אבל רק אולי."





ככה זה תואר.
לילה, מול מסך המחשב. עבודה בשירה, על המחשב הישן שירשתי, ברוב
טובה של אמא. פנטיום אחד גרסא ראשונה. עובד כמו צב, אבל עובד.
אין אינטרנט, וגם אי אפשר.
אילן מביט בי מהמיטה.
"אולי תבואי לישון? כבר חצות וחצי."
"עוד פסקה אחת אני מסיימת ובאה."
"האור הזה מפריע לי."
מניאק. לא הערתי מילה כשהוא למד עד שלוש וחצי אתמול ואני הייתי
צריכה לקום בשבע.
"אתה למדת עד שלוש אתמול ולא צייצתי."
"את יודעת שלמדתי רק ברגע האחרון רק בגללך," הוא התפרץ וקם
מהמיטה.
תמיד אני אשמה. אין לי כוחות לזה. רק עוד פסקה והדבר הזה יוגש
מחר.
"עזוב. לא משנה. אני תיכף אסיים."
"לא, לא. את לא תצאי בהאשמות חסרות שחר ואחר כך תברחי." הוא
עמד מולי, ידיו על מותניו.
עכשיו קרב.
"אין לי כוח לזה. אני לוקחת חזרה. מצטערת, טוב?" ניסיתי
לחייך.
"את לא יכולה להאשים אותי ככה." הוא צעק.
"לא האשמתי. אני מסיימת ובאה לישון, טוב מותק?" חייכתי עכשיו,
מתרכזת היטב בנקודה על הקיר מאחוריו. בלי משקפיים הוא לא רואה
שאני לא מסתכלת עליו.
הוא נשכב חזרה במיטה.
"אל תאשימי ככה יותר, את שומעת?" מלמל.
"בסדר מתוק. אני תיכף באה."
מסך מחשב שוב.
"לסיכום, המתח  בין דמותה של המשוררת יונה וולך כאדם צעיר לבין
תוכן שיריה הבוגר והעשיר בא לידי ביטוי  לאורך כל ספרה ראשון
"דברים". הספר יצא בעטיפה ורודה, דבר המעיד על הרצון להעניק
אווירת תום מזויפת על רקע התיאורים המסויטים הזויים של השירה
שהוא מכיל."





הרוח החמימה מתקררת. תיכף יתחיל הלילה. אני מוציאה מהלנדרובר
את התרמוס ומוזגת לי קפה חם. קבוצת מטיילים עולה את הרכס השכן.
הם נראים מכאן כנקודות לבנבנות אדמדמות על הצלע הצהובה. השמש
יורדת. התהום הופכת כהה.
היופי הזה, ומרירות הקפה הטורקי הישראלי בגרון.
מה עוד צריך בנאדם. מדליקה לי כאמל אחת, חריפה.
תיכף נראה כוכבים מעל הגראנד קניון.





מסך מחשב, לילה. המירק פתוח כבר יומיים. לא זזתי מכאן יומיים.
מה עובר עלי. אני חוקרת לרומאן, משכנעת את עצמי.
השותף שלי מהדהד באוזניי כבר שעות "את מכורה, לכי למקלחת."
ואני עונה לו "עוד מעט."
"לא עכשיו."
"תעזוב אותי בשקט."
"האינטרנט אוהב אותי, אתה לא מבין?"
שניה אחרי המשפט הזה מצאתי את עצמי מתחת לזרם מים קרים.
הוא שפך עלי בקבוק.
"מקלחת, עכשיו, יא מכורה. את תודי לי אחר כך."
עוד חודש למי יהיה איכפת בכלל מהמחשב המטופש. שיתן לי ליהנות
מהחודש שעוד שנשאר לי.
כשיצאתי מהמקלחת השותף בחן אותי ואמר לי "האינטרנט אוהב אותי?
את תופסת לאן הגעת?"
צחקתי. הוא לא צחק.
"מה, אתה רציני?"
"כן. מאוד. את לא זזת יומיים מהמסך."
"זה לא סתם מסך. זה מאג 19 אינץ', אני מבקשת. ויש לו סראונד
גם."
"את רואה? נדפק לך השכל." הוא קבע. והתחיל לצחוק. "שום מסך
מחשב לא שווה שיבזבזו עליו יומיים מהחיים."
"אתה טועה."
"את מכורה לצ'אטים. עכשיו אנחנו רואים סרט."
"טוב," נכנעתי. "איזה? הדוויג?"
"לא שוב הדוויג אנד דה אנגרי אינץ'. אני ממש מצטער שהראיתי לך
את הסרט הזה." הוא אמר בחיוך גדול.
"הדוויג?" שאלתי בטון ילדותי מתפנק.
"הדוויג." הוא משך בכתפיו. "מתי אמרת שאת טסה כבר?"





הכוכבים זוהרים כאן, כמו בציור של ואן גוך. אני לוגמת קפה חם
ומתוק-מריר.
אם ליעד היה כאן בוודאי היינו מדברים על הקבוצות השונות. הנה
קסיופיאה, והעגלה הקטנה על היצול השבור. וכוכב הצפון. והנה
נגה.
במהירות אדירה טס מעלי יצור לילי ענקי, אולי פרפר.
משהו שנראה כאילו שייך לסרט טבע של הנשיונל ג'יאוגרפיק.
מסר ממך אליי אולי? פרפר לילה ענק שכזה, שפירושו המשיכי לרחף.





מובן שעצוב, הפרידה הזו בנאלית. אני לא רוצה שילך. הוא מת
להשתחרר.
אני רק מנסה להתנהג שקט. בלי דרמה. לא לצרוח. לא לבכות רק.
עד שליעד סגר בעדינות את הדלת, משאיר מאחוריו חדר מתכווץ.
מסך מחשב. כותבת לילה לילה את הבנאליות המרתקת של הכרוניקה
שלנו.
מצטמררת מדי פעם מהמחשבה שכל הרוך יושב בחוץ. זמן עובר סביבי.
לעבודה, ולמחשב. לכתוב. אולי גם לדבר קצת.
זה מקל את הצער הבנאלי.
שיחת טלפון אחרונה על רמאויות קטנות וגדולות. לא מילה של צער.
כאילו לא נקרע בשר. מצד שני, הלחמת האיברים נותנת אותותיה.
אני נוסעת לאמריקה. ואחרי, מצידי, המבול.
למי בכלל איכפת.





"עכשיו את יכולה להתחבר." חיוך של ניצחון התיישב בעיניו
החומות.
"החלפת את המודם? מה עשית?" שאלתי, מבולבלת מעט מכל שברי
המילים הטכניות שעפו מעלי בדקה האחרונה.
"בדיוק," ליעד חייך.
"ואיך נראה מודם?"
הוא הראה לי את הכרטיס הפלסטי, שעליו תבליט המתכת.
"וזה מה שמחבר טלפון למחשב כאילו, הפלסטיק הזה?" צחקתי.
"כן, אלא שזה קצת דפוק." הוא חייך. "את מצחיקה." הוא הביט בי
בוחנת את המודם מקרוב.
"מה, אף פעם לא יצא לי לראות, מה אתה רוצה, לא כולם גאוני מחשב
כמוך."
"אני ממש לא גאון, ואת- " הישיר מבט לתוך עיניי, "יכולה
ללמוד."
"איך?" שאלתי, מגחכת קלות, "תסביר לי איך אני אשלים מידע שלך
היו שנים ללמוד?"
"אז את מוותרת? או שאת רוצה הסבר על איך מודם עובד?" הוא שאל,
מקניט אותי כתמיד.
"הסבר בבקשה" הזדקפתי.
"אחרי או לפני שתתחברי ותראי מה זה אייסיקיו?"
"תוסיף אותי לרשימה שלך?" שאלתי מחוייכת.
"איזה מצחיקה את. ברור. אחרת תתקשרי אליי כל דקה עם שאלות."
הוא חייך.
"מכיר אותך כבר."
הוא חיבק אותי, והתיישבתי מול המחשב. עיניו, כשהסביר לי את
התוכנה, נצצו בברק רחוק. הוא קסום, אני חושבת.




29.7.1998

אולי יהיה לי פעם מישהו לספר לו על כל היופי שיש בעולם. הגראנד
קניון למשל. אני לא מבינה איך תלמה ולואיז חשבו לקפוץ שם. כל
כך יפה, ומקסים, ומעורר תקוות. אפילו חשבתי לי לרגע, שאולי
יהיה לי חבר. ואולי אוהב מישהו.
מקום שגורם לך להרגיש קטן מול הבריאה.
היום אני בת 17. יום הולדת שמח לענת. אומרים שזה הגיל הכי יפה.
אומרים שזה הגיל שבו הכל מתחיל. אני עוד לא התחלתי כלום. אפילו
לא סקס. קיבינימט, אני באמת לא מתכוונת לחיות עם המיסתורין הזה
יותר. נמאס לי. כולם חיים את זה, גם אני רוצה. אולי הלילה, מי
יודע. יוצאים  לעיר כל החבר'ה, אולי אפגוש הלילה את אהבת חיי
ואני אפילו לא יודעת את זה.
ואולי לא. איך אומרת דנה ברגר בשיר הזה שאף אחד חוץ ממני לא
זוכר, "סביר שלא תרגיש,אבל זה לא העיקר, תחשוב שזה חוץ לארץ
וזה בסדר." החיים כטיסה לחו"ל. יש בזה משהו. אולי השנה הכל
באמת יקרה. אבל סביר יותר שלא.





כשהרדיו השמיע את "מכה אפורה" בדרך הגשומה, שבועיים לפני
הנסיעה לאמריקה, בדרך חזרה לגבעתיים. אז היתה שיחת טלפון
אחרונה, אני זוכרת.
הפלאש-בק של תקשורת שכזו, היסטרי מפרפר בבטן פתאום.  הגראנד
קניון מתרחק לרגע מאות אלפי קילומטרים. אני ליד בן גוריון
שוב.
"אני גם מחפש עכשיו עבודה, ורב עם אמא", ליעד דיבר בקול שקט.
"אני לא נושמת מרוב משמרות." צחקתי.
"חילוף תפקידים." הוא חייך. "בקיצור, תמחקי אותי מרשימת התפוצה
שלך, בסדר?" שאל, חותך בקור.
"מבטיחה." עניתי ביובש. הבטן קפאה.
"חיים יפים."
"גם לך."
והרדיו המחורבן עוד ניגן לי ברקע "כן, אני זוכר איך הכל
התפורר. אולי את זוכרת, מה את אומרת עכשיו?"
ולא אמרתי לאיש על הסוף הזה כלום.





סגרתי את היומן האחרון של ההתחלות. שמרתי את הרומאן במחשב
הנישא, וחשבתי על האי מייל מחר לארץ, הטיוטה הזו. מבט קדימה
הוכיח איך התהום מוארת כבר כמעט.
שאיפה עמוקה מהאוויר הטהור הזה. ממש אוויר פסגות.
הזריחה עולה מעל הגראנד קניון. לא כך תיארתי לי את הזריחה הזו.
היא הייתה אמורה להיות בצבעי זהב ואדום כבדים. ואילו זו עולה
בכתמים סגלגלים כתומים, לא שואלת אותי מה תיארתי לי בכלל.
מושלמת כפי שהיא, לא מאכזבת. ואני רחוקה כל כך מכל מה שרציתי.
מולי רק השמיים והתהום הנקיקית הזו, כסמל אינסופי לבדידות
ולחופש.
אני אומרת לליעד בשקט, מרחק הוא זמן הוא הווה. וזה מה שבינינו
עכשיו. כמו אז. הווה מתמשך. והמהירות בה הנוף משתנה, בדרך חזרה
הביתה, היא ההווה בתאוצה,  כמו מחלונות הלנדרובר בהיי ווי
הענקית הזו, שפרשו תלמה ולואיז מעל לגראנד קניון.
אני שותה קפה, ומעשנת כאמל חריפה נוספת, ופונה בדרך חזרה, על
הכביש המתארך. הרדיו מנגן לי חופש, שזו מילה אחרת לזה שכבר אין
מה להפסיד.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני ל-א
משוגעת.

אולי רק במקומות
מסוימים...



פרה-פרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/03 1:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה