בין עפאי עצים כבדים מטילי עלטה הרוח אינה עוברת
הו, שכבת עלווה אינסופית פרושה עד אין קץ ואיש אינו דורך
נתיב לא נפרץ שם ועין לא שזפה הדר הבריאה האימתנית
גם האלים הדירו רגליהם ומורא אימתו של היער נפלה עליהם
לא יבואו בו ועל פסגות האולימפוס ישימו משכנם לבטח
הו, גזעים רחבים מכל נעוצים ומכי שורש עד לב האדמה
ימים רבים עברו ובאו כך דורות שלמים נמחו ונעלמו
ורק המה עדים אלמים לתהפוכות העולם ובני האלים
ובינותם בא אני עליך כנגד רצונך וזעקותיך נשמעות
מקצה היער ועד קצהו ואיש אינו שומע ואיש אינו חש
לעזרתך וראשך מיטלטל לצדדין וגרונך ניחר ואני סוטר
לך שוב ושוב ובא בקרבך בעוצמתי כי רבה ורשרוש העלים
מתחתיך אינו חדל עד אבד קולך ורק עינייך הפעורות
זועקות לעזרה אך זו לא תבוא כי נפש חיה לא תעבור
ביערות אלה ואני מדמה את כידוני עובר דרכך עד האדמה
ונועץ אותך בו במקום כאחד הגזעים האדירים הללו עד עולם
הו, טובת המראה, תבניתך עגולה ולבנה, רכה ומוצקה
הו, בת זנונים, לא תדעי עוד כידון כמותו עד עולם
מוטב תהפכי פניך ותסכיני עם גורלך ואז ייטב לך
ותדעי כי שפר גורלך מנשים על כי זכית לרגעי נצח
הו, צרת המתניים, בהם אוחז ובינותם מתהפכת חרבי
הו, שתי גבעות לבנות גם ביניכן אצלול למים גועשים
מפסגה רמה לשאול תחתיות ושוב מעלה עד הרקיע פנימה
הו, זונה שבזונות, זעקות שברונך לא יועילו ואין רחמים
הו, לבנת חזה, ורודת כפתור, אדומת הניצה המלבלבת
את שפתיך הורודות אשק, את כפתוריך אניק כתינוק
ובהתפזר ערפל תשוקותי והנה נחל הירקון מעלה צחנה
וחום צהרי היום מכה ללא רחם וזבובים יעקצו את אחורינו
ובא הקץ לשגעוננו והבה נלך מפה לבלי שוב, מבלי אומר |
