זה לא סתם סיפור. זה סיפור קשה מאד. קשה ועצוב. יש בו את כל
המרכיבים העושים סתם סיפור לסיפור קשה ועצוב. יש בו הבטחות שלא
קוימו, משחות שלא נמרחו, הכנה שלא בוצעה כהלכה, שריטות
מיותרות, ומעל לכל: יש בו מסר סמוי לכל מי שצופה שהוא/היא
עשוי/ה לקבל בתחת בעתיד הקרוב או הרחוק: אל תסכים/מי בשום פנים
ואופן.

למתבונן מהצד, אגב, זה יכול היה להראות כמו דוגי רגיל. בנסיבות
מסוימות זה יכול היה אפילו להישמע ככה. אבל למי שמצוי בעניין,
ולמי שמתבונן מקרוב, לא יכול היה להיות ספק במה מדובר. המעבר
שלושה סנטימ' אחורה נעשה במהירות רבה מדי, בצורה אגבית. ללא
הכנה, כאמור. בהפתעה גמורה. ואפילו שידעה שזה יבוא, מתישהו
כבר, וגם קיננה בה סקרנות כלשהי, היא לא ציפתה לחדות הזו. והיא
גם לא יכולה היתה לסגת. נסיונות ההשתחררות שלה רק שימנו את
המערכת. כבר אמרנו, זה היה קשה ועצוב.

גם הוא הופתע, אגב. הגלישה הראשונה כלפי מעלה היתה בכלל החטאה.
רק התנועות המשונות שלה עם הידיים והחרחור אל תוך הכרית גרמו
לו לחשוב שיש פה משהו חריג. וגם הלחץ ההדוק מתמיד. הוא הופתע
לטובה. וכשמתרגלים לטוב, לא רוצים לחזור אחורה. קדימה, זאת
אומרת. מכל מקום, הוא זכר היטב שהמעבר הוא חד כיווני ושמכאן
הוא ממשיך לבד, אז הוא המשיך.

ואחר כך סיבוכים ושבוע שלם של בעיות, ובדיקה לא נעימה. סרט.
היא לא היתה מוכנה לשמוע ממנו יותר. לקחה שבועיים חופש ונסעה
לסיני לשכב על החול. היא לקחה איתה לכל מקום אבוב קטן, כן, נו,
מה לעשות. אחרי כמה ימים היא כבר הסתובבה חופשי וחייכה לכולם.
אבל מה, הבדואים מסביב קלטו אותה ישר. זו היתה רק תחילת
הקריירה.

זה לא סתם סיפור על זיון בתחת. זה סיפור על התחלות חדשות, על
כאבים ישנים, על רצונות ומאווים כמוסים. על גמלים, אהלים
מבודדים, שבט שלם עומד בתור, יללות תנים, רעב, צמא, בכי, קפה
שחור. זה סיפור ארוך מאד. תמציאו אותו לבד.