שמע, דוקטור. זה לא צחוק. יש לה דגים בין הרגליים. דגים, דגים.
לא אחד או שניים. להקה שלמה מסתתרת שמה בפנים. ביום ראשון
עשיתי ניסוי, פיזרתי קצת פירורי לחם על השערות שלה, שמה, בזמן
שהיא ישנה. אחרי שתי דקות הכל נעלם. לא הצלחתי לראות אותם
מוציאים ראש, אבל שמעתי את הקולות. בלופ בלופ, הכל נשאב
פנימה.

אני רואה בעיניים שלך שאתה חושב שאני משוגע. גם אני חשבתי ככה
בהתחלה. אבל זה נכון. נכון. בהתחלה היה רק ריח. כמו קלמרי
ששכבו בשמש איזה כמה שעות. חשבתי לעצמי זה טבעי, נו, כמו
בבדיחה הזו על העיוור. מה, אתה לא מכיר? פעם עיוור עובר ליד
חנות דגים, אז הוא מסובב את הראש, מחייך, מנפנף עם המקל וצועק
- הי, בנות!

לא מכיר? לא חשוב. אבל אחר כך הבנתי שזה לא סתם הריח. הם
התחילו לנגוס לי בזין. בזמן שהוא בפנים. כמו פירנאה קטנים, עם
שיניים ממש. מפחיד. בפעם הראשונה חשבתי שזה היא צובטת אותי
מבפנים ככה. בכיף, כמו פעם כשהיו לה שרירים שמה, לפני הלידה
השישית. אבל האמת שזה קצת דקר אותי. אמרתי לה: הלו, מה זה פה?
היא עשתה פרצוף שהיא לא מבינה וחזרה לישון. לא, היא לא ישנה
בזמן ש... טוב, לא חשוב. אז זו היתה הפעם הראשונה. מאז הם
נוגסים בי כל הזמן, אני מוציא אותו זב דם. אחר כך ראיתי דג אחד
מציץ.

מציץ החוצה, מסתכל ימינה, שמאלה, וחוזר פנימה. צבע? זהב, אני
חושב. לא היה דג גדול, נגיד כמו סרדין בינוני. אז התחלתי לעשות
ניסויים. כמו שאמרתי לך עם הפתיונות. רק פירורי לחם, לא
תולעים. תאמין לי הם באים צ'יק צ'ק. בכל אופן, הצרה שהם התרגלו
לחטוף ולברוח.

אחרי מחשבה, החלטתי ללכת על אמונה. אומרים שאיפה שלא הולך
בפיתוי, הולך בעזרת השם. צבעתי את הזין שלי בצבעי מלחמה,
והפכתי אותו לאל-פריון-הדגה.
לא תאמין, התחלתי לשמוע קולות תפילה מבפנים. כל פעם שאני
מתקרב, הם מתחילים להשתולל. אחד מהם כבר מדבר בשמי אל האחרים
וגובה מהם פירורים כדי להקריב עבורי. לא משנה שהוא אוכל אותם
בעצמו.

הקיצור, גם זה לא עוזר. אז בשבוע שעבר קניתי חכה. על כל צרה
שלא תבוא. קראתי קצת בספרים גם כן. אומרים שהשעות הכי טובות זה
בלילה, אז הדגים לא מפחדים והם גם יוצאים.

אני חושב שאני היחיד שיודע איפה נמו.