אנשים אמרו עלי בחיי הרבה דברים.
ההבנה שהרבה מהם היו טיפשיים, שטויות, אוסף של מילים מקריות
שנאמרו משום מקום ומתוך רצון לעודד, הייתה ידועה לי תמיד. משום
מה תמיד רציתי להתעלם מזה. והצלחתי.
אנשים אמרו עלי שאני יפה. והאמנתי להם. אלה היו אותם אנשים
ששכחתי את שמותיהם יום אחר כך. שבדרך כלל באמצע הלילה הייתי
מתעוררת בבית שלהם, לא טורחת להשאיר פתק, שם, טלפון או התנצלות
וחוזרת הביתה.
הם קיבלו מה שהם רצו. אני קיבלתי את המילה ההיא.
אנשים אמרו עלי שאני מקסימה. אותם אנשים שהפלירטוטים הקטנים
שלי, החיוכים המתחסדים להחריד, דיברו אליהם. הם אולי לא רצו רק
את הגוף שלי אבל הם לא רצו אותי. הם לא רצו את הדיעות שלי, או
רחמנא לצלן, את המחשבות שלי. הם רצו מין בידור תמידי. וגם לזה
הסכמתי.
שיחקתי את תפקיד האישה הקטנה באומנות עד אין קץ. אני יכולה
לכתוב מונולוגים שלמים על התעוררות פמיניסטית, אבל אין לי שום
סיבה לבזבז את הזמן על משהו שאני לא בהכרח רוצה לשנות. הייתי
הבובה הקטנה של הבנים בחיי כי זה מה שרציתי להיות. רציתי להיות
נאהבת, בכל מחיר. והאשלייה של ליטוף רגעי או של מחמאה, יכולה
לגרום לך לחיות בתקווה שאתה כזה.
עצמתי עיניים, סגרתי את עצמי. נתתי לכל אדם לראות רק את מה
שהוא רצה לראות. התרוקנתי מבפנים עד בלי סוף.
גם אנשים ששנאו אותי רצו רק לשנוא אותי. אפילו הם לא הסכימו
לראות את מה שהיה בי. אנשים אוהבים לראות סטיגמות. זה כל כך
יותר פשוט מאשר לטרוח להכנס לתוך נפש של בנאדם.
אנשים אמרו לי שהם אוהבים אותי. המאמצים הנואשים שלי להאמין גם
באמינות המילים הללו גבלו בגיחוך. רציתי לחיות באשלייה, וחייתי
בה. אני מאמינה שרובם התכוונו לכל מילה שהם אמרו. הם אהבו את
מה שהם הכירו. בדיוק את מה שהם רצו להכיר.
כן. רציתי שכולם יאהבו אותי. רציתי שאנשים ירצו אותי.
ואתם לא חושבים שאני משלמת על זה את המחיר?