אני כבר רואה את זה,
הכל נראה ברור.
זה כאן.
אני כבר רואה את הסרט הזה בראש שלי, שוב פעם ושוב פעם, הוא כל
הזמן חוזר על עצמו.
אני רואה אותו לוחץ על ההדק ואז יוצא כדור.
הכדור ממשיך וממשיך ואז בום! הוא פוגע,
הוא כבר יצא מהצד השני.
אח שלי חטף כדור בראש מהערבי המלוכלך.
הוא מת...

יושבים שבעה, באים הרבה אנשים. מנסים לנחם אך ללא הצלחה.
שום דבר לא עוזר.
תום חוזר ואומר כל הזמן רועי יהיה בסדר, אל תוותר, יהיה בסדר
ואז הוא מביא לי חיבוק.
יום עובר יומיים עוברים חודשיים עוברים והחיה שבתוך הבטן של
אבא מתחילה להתפתח.
הוא כבר נהיה חלש מאוד.
אין לו כוח לזוז.

זאת הייתה טראומה לראות אותו בפעם הראשונה מגולח ראש.
הוא כבר לא מבין מה החיים שלו מהתרופות.
הרופאים אומרים שאין לו הרבה זמן, ככה כמה ימים.
עברו 4 ימים אני נמצא ליד אבא שלי בבית חולים עם כל המשפחה.
ופתאום!!!
טווווווווווווווווווווווו...
מכירים את הצליל הזה? זה הצליל הזה כשאתם מקבלים סטירה ממש
חזקה או שסבתא המבולבלת נותנת נשיקה באוזן במקום בלחי.
אז זה הצליל שהיה.
אני שומע את הצליל הזה עד היום.

אחרי יומיים, באה עוד מכה חזקה מאוד,
כמו שאומרים פעם שלישית גלידה...
אח שלי הגדול, אמיר, הצליח...  הוא לא הצליח טוב כמו שחף או
נועה, או כמו גלעד...  אבל בסוף הצליח. הנה שירה, את רואה? הוא
הצליח הפעם. כנראה הוא מספיק רוצה...
הפעם התירוץ שלו כבר לא היה תקף, בפעמיים הקודמות הוא לא עשה
את זה בגלל ההורים.
הורים? מי זה ההורים? ההורים זה אבא...  למי אכפת מאימא?
הפעם אני ואימא אירגנו כבר שיבעה ממש ממש על רמה.
אחרי שלוש אבדות יש כבר הרבה מאוד כסף.
הבאנו אותה באווזי לכולם, חופשי...  מה שרוצים.
עבר השבוע ופתאום, דממה.
אין אף אחד בבית.
הכל שקט (בלי ששמתי לב כבר למדתי להתעלם מהבכי של אימא).

בסוף כשאני יוצא מהסרט וחוזר למודעות מלאה, אני מוצא את עצמי
עומד על עדן החלון עם חבל שבקצה אחד מחוברת המיטה שלי ובקצה
השני הצוואר שלי.