כשהייתי קטן אהבתי כדורים.
בכל פעם שלא רציתי ללכת לבית ספר, אימא נתנה לי אקמול, ליטפה
את הראש ואמרה לי "תישאר בבית חמוד". אי אפשר לוותר על פינוק
כזה. אז נכון הטעם שלו לא היה משהו, אבל למי אכפת כשלא הולכים
לבית ספר? עד היום אני זוכר את האחות של בית הספר מחייכת אלי
(כמעט בכל שיעור היסטוריה) במבט חייכני, נותנת לי איזה כדור
צהבהב ואומרת בקול מלאכי "תכף הכאב יעבור חמוד", בטח יעבור,
חשבתי לעצמי, ברגע שאני אצא מבית הספר הוא יעבור..
אויי כ"כ אהבתי כדורים...
אחרי 12 שנות לימוד לקיחת כדורים לבנבנים וצהבהבים, הכירו לי
את הכדורים המוזהבים. כבר בטירונות הסתגרתי בחדר עם כמה
מהכדורים החדשים וחשבתי: הנה עוד כדור שיעביר את כאב הראש שלי.
הייתי סקרן, איזה כדור יעזור לי הכי טוב, אז בשביל לדעת,
התחלתי לחקור את העניין לעומקו. אספתי כדורים מכל הסוגים:
קטנים וגדולים, דהויים וזוהרים ובכל שבוע ערכתי ספירת מלאי של
האוסף החדש שלי, ממש כמו אבא גאה. ואפילו השתמשתי בהם לפעמים
על אנשים מקרטונים.
רק שהגעתי ללבנון, ראיתי את החברים זורקים את הכדורים הזהובים
על אחרים. הכדור נשבר. חצי נופל מתחת לרגליהם וחצי אחר הופך
לאדום ואז יש מישהו שנופל ומפסיק לנשום. בטוח שהפסיק לכאוב לו
הראש (במידה ונשאר לו אחד).
אחרי כמה חודשים של מראות זהובים ואדומים שמו אותי בחדר לבן,
במחלקה לבנה עם אנשים לבנים. נתנו לי כדורים בכל מיני צבעים:
כחולים ולבנים כתומים ואדומים, ולפעמים, לפני שהייתי צריך
לבלוע, הייתי מסתכל עליהם ותוהה למה נותנים לי אותם? כבר אין
שיעור היסטוריה...