הייתי צריכה לחשוד מן ההתחלה, להריח שמשהו מסריח. הניסוח היה
כל כך.. איך נקרא לזה? בומבסטי? דראמטי? מסריח.

"ממשלת ארצות הברית גאה להעניק למדינת ישראל את הזכות להצטרף
למשפחת העמים צולחי החלל. ארבעים שנה לאחר צאתו של האדם אל
החלל, כארבעים שנה במדבר בדרך לארץ הקודש הן, ועתה יוכל גם העם
הנבחר להניח רגל בארץ לא הזרועה שמעבר לארץ."

נכון שהנאום הזה נשמע בולשיט פראי? אבל אני מוכרחה להתוודות
שכאשר שמעתי את נשיא ארה"ב נואם אותו דמעתי. התרגשתי בצורה
מדהימה, ולא הייתי היחידה שעיניה היו לחות באותו היום.

מי שלקח עליו את ניהול הנושא היה ארגון תעשיות ההיי טק. ממשלת
ארה"ב הבהירה בצורה חד משמעית שאינה מוכנה בשום פנים ואופן
שיהיה לחללית הזו צל צילו של רמז צבאי, ושמדובר בחללית מחקר
בלבד. לכן יצאו כמובן מכלל אפשרות החברות היותר טבעיות לניהול
הפרויקט כגון רפא"ל או תע"ש. חברות היי טק אחרות עיקמו מעט את
הפרצוף, ומחו חלושות על האפשרות שכוח אדם חיוני יגזל מהן לצורך
הפרויקט, אבל בלעו את הצפרדע. באותם ימים היה מאד לא פופולרי
להפגין התנגדות לחללית המחקר הישראלית הראשונה.

תכנון החללית וביצועה יערכו במתכונת של סטארט אפ, זה היה ברור.
הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, ויש מעט דברים שישראל מפורסמת בהם
בעולם כמו יכולתה להרים סטארט אפ במהירות וביעילות.

ובסטארט אפ כמו בסטארט אפ: התוכניות לא היו סגורות עד הסוף
לפני התחלת הביצוע, הדרישות לא היו מוגדרות כמו שצריך, והשתנו
לעתים תדירות. ומצד שני התגלו גם צדדיו היפים של הסטארט אפ:
עלית נתנה חסות לפרוייקט בכך שהתחייבה לספק את כל מלאי הקפה
הנדרש, שהרי ידוע שמתכנתים ואנשי חומרה הם יצורים אליהם מוזן
קפה מצד אחד, ותפוקה יוצאת מן הצד השני.

והחיים היו יפים. המדינה יצאה מהמיתון, ראשון ענפי ההיי טק
שלפתע הייתה להם יותר עבודה מאשר יכלו לטפל בה, שני היה ענף
הטקסטיל שהתחיל לייצר כמויות ענק של ביגוד פטריוטי המכיל את
סמל החללית בצורות מגוונות. תיירות הפנים זכתה למתיחת פנים
באזורים שהיו קרובים למרכזי הפיתוח, כיוון שאנשים חשקו בשאיפת
אויר הפסגות. לא נדיר היה לראות אב לוקח את בנו הקטן על כתפיו,
מצביע על חלונות הזכוכית הגדולים של מרכז החלל ולוחש לו:
כשתהיה גדול גם אתה תהיה שם.

בקיצור, סבבה. כלומר, כמעט סבבה. התחילו כבר אז להתגלות הסדקים
הראשונים. תוכניתנים שעמלו על השלמת גרסת ביטא עד שעות הבוקר
הקטנות משך שבוע רצוף, ושכחו לבדוק שהמחשבים עליהם תרוץ ההדגמה
אינם מחוברים לרשת. אנשי חומרה ששכחו לקחת בחשבון השפעות קרנים
קוסמיות דוקא במקום בו הן כבר לא שוליות. ומאוחר יותר
השערורייה שכמעט הושתקה בה נמצא זוג מתעלס בתא החללית שעבר
עיקור יום לפני כן "כי לא יכולנו לעמוד בפני הפיתוי. כלומר,
עמדנו, כלומר פיתינו, כלומר..." נו, אתם בטח זוכרים את הראיון
איתם.

בכל המקרים האלו התגלה תמיד הטכנאי שהצליח להציל את המצב, אותו
בעל ידי זהב שהצליח להפוך מצב של כשלון מובטח, להצלחה כבירה.
זה לא באג - זה מאפיין.

סוכנות החלל החליטה לקרוא לחללית בשם חסר פניות, שבעצם היווה
גם את ראשי התיבות של הסוכנות עצמה: סמו"ך - סוכנות מחקר
ופיתוח כללית. (תמיד אהבתי את משחק המלים של חללית וכללית, אבל
אני לא משוכנעת שהוא היה מכוון).

ובחמישה לחודש אייר עמדה המדינה כולה דוממת, וצפתה בהכנות
האחרונות לשיגור. הטיל עמד זקוף, כולו כחול ולבן, סמל פאלי
שמילא את כל רואיו בגאווה. אני לא אצטט את נאומו של ראש
הממשלה, זה מביך מדי בהתחשב בתוצאות הסופיות, אבל אתם יכולים
לנחש את עיקרי הדברים: זקיפות קומה, נחישות, ששה מיליון מודים
לנו היום, ובלה ובלה. האסטרונאוטים צולמו בתוך החללית, שחומים,
מחייכים, חסונים, כפי שיוצאי סיירת מטכ"ל אמורים להיות. הכל
היה נפלא. "סמכו עלינו, הכל יהיה בסדר." היה המשפט האחרון של
נועם מפקד החללית, לפני שחגרו את עצמם.

התקלות התחילו להתגלות חמש דקות לאחר ההמראה.

אחד ממיכלי הדלק לא מולא, ולכן הייתה חסרה לחללית תאוצה מספקת
כדי להגיע למהירות הבריחה. יואל, קצין המנועים הוא שאלתר את
הפתרון, בהסיבו אחד ממדחסי הגז של המקפיא למתמיר אנרגית שמש,
ובכך אפשר את היציאה אל החלל.

"לא נורא, נסתדר בלי גלידות במשך חצי שנה." אמרו האסטרונאוטים
באומץ, בשידור הטלביזיה ששלחו בו צילמו עצמם מוקפים בעשרות
קרטונים של גלידות שטראוס, מאביסים עצמם לפני שימסו הללו
לחלוטין.

מיכל דלק של שלב אחר לא הצליח להתנתק במלואו, עקב חיבור לא
מושלם שלו לגוף החללית. הדבר גרם לסחרור קל של החללית והיה חשש
שלא ניתן יהיה לכוון אותה בצורה יזומה. הפעם היה זה ענר, קצין
סיור חוץ, שהציל את המצב. הוא יצא החוצה, ושחרר את השלב התקוע
כשהוא משתמש במנוף שאלתר מתוך מתקני הספורט של חדר הכושר שנבנה
בירכתיים.

"נאלץ להרים משקולות במקום לחתור בסירה המכנית או להתאגרף כנגד
הרובוט. אל תדאגו לנו, אפשר לסמוך עלינו." הייתה תשובתם של
נציגינו האמיצים הפעם.

הציבור בארץ החל להיות מודאג ממספר התקלות הרב שהתגלה בחללית,
אבל דובר סמו"ך הבהיר שהאסטרונאוטים מוסמכים בהחלט לטפל בכל
מצב חרום שעלול לקרות, שאין לו ספק שהם יצליחו במשימה שלהם,
ושאפשר לסמוך עליהם.

שתיקתה של ארה"ב רעמה מתמיד.

החללית התקדמה לכיוון יעדה המוצהר, מאדים, ואז שינתה כיוון
בחטף: "החלטנו ששבתאי יעד ראוי יותר לצוות שלנו." הסביר נועם
"ובכלל, מאדים הוא לא אתגר מספק, בהתחשב שצוות אמריקני כבר נחת
עליו. אנחנו רוצים לפרוץ עולמות חדשים."

ההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים בארץ. אמנם הגאווה הלאומית ניפחה
את החזה, אבל אנשי המקצוע טענו שקיים חשש במסע ארוך כל כך,
ושהחללית לא תוכננה עם מקדם בטיחות מספיק גדול לעמוד בכח
המשיכה השבתאי. הם הושתקו.

תקלות החשמל התגלו זמן רב לפני שבתאי, הבהובים במערכות שנגרמו
כנראה כתוצאה משימוש בנתיכים לא מתאימים. השידור הפעם היה כולו
של בנצי, קצין המדע של החבורה, שעמד מניף את עטיפת המסטיק
המתכתית שלו: "זוכרים את מקגייבר חברה'? לימד אותי את כל מה
שאני יודע."

פיקוד סמו"ך החליט שהתקלה הפעם מספיק חמורה, והורה לצוות לסובב
את החללית לאחור, ולחזור במהירות האפשרית ,לפני שיקרה משהו
יותר גרוע מזה.

מרפי או לא? כמובן שקרה.

העשן הסמיך שעלה מלוח הבקרה של החללית צולם בשידורי אותו דיווח
בוקר, כך שמשכימי הקום היו ערים לתקלה כמעט און ליין. הטלביזיה
שידרה שידורים ישירים, לאחר מספר חודשים שבהם סף ההתעניינות
בנעשה בחללית דעך מעט, והרייטינג לא הצדיק זאת.

הנהלת סמו"ך החליטה לסייע בניווט החללית, בהתחשב במצבה
המתפורר, וביקשה את סיועם של אזרחי ישראל בתמיכה, מפאת הזמן
הקצר. כמעט שלושים אחוזים מבעלי המחשבים בארץ העמידו את יכולת
החישוב שלהם לרשות סמו"ך, וזו חישבה ארבעה מסלולים אלטרנטיביים
שונים, על מנת להנחית את בחורינו בשלום.

הייתה זו שעתנו היפה. תמיד היינו טובים בהתגייסות לטובת האומה.
כשהלכת לסופר יכולת לשמוע שיחות בין זרים המשווים את תרומתם
למאמץ ההצלה הלאומי:
"אני חישבתי מאה קילומטרים של מסלול."
"ובמחשב שלי חישבו את זוית הנחיתה אל הים."
"ואצלי חישבו את יחס הדחיפה הדרוש לבלימה אל מול משיכת כדור
הארץ לעומת זה של הירח."

אך עד שחזר פיקוד סמו"ך אל הצוות עם התשובה הטובה ביותר
לטובתו, מצאו אלו פתרון ביניים מספיק טוב לדעתם. "אתם מבינים,"
הודיע בשידור שגיא מהנדס האלקטרוניקה "בכל מכשירי הבית
החשמליים שלנו טמונה יכולת מיחשוב אדירה. המיקרוגל שלנו, מכונת
הכביסה, המדיח. כל אחד מהם מכיל מעבד שווה ערך לפנטיום שלש.
פשוט חיברתי אותם לתצוגה, וארגנתי שם כמה דברים, ועכשיו הכל
בסדר. נוכל לנווט חזרה הביתה בלי בעיות."

לא הייתה ברירה אלא לסמוך עליהם.

עד שיום אחד הם נעלמו. פשוט פצה החלל פיו ובלעם כאילו לא היו
שם מעודם.

כמוסת שידור אחרונה שהופיעה מספר שבועות אחרי כן אפשרה לשחזר
חלק מן האסון. כנראה החיבור שאלתר שגיא לא לקח בחשבון את ההבדל
שבין סוגי המימדים, ובטעות ניווטו עצמם לזמן אחר.

השידור כלל הקלטה של שיחה בין נועם לבין אחד המקומיים, יחזקאל
שמו, בה ניסה נועם להסביר לו שהוא זקוק למכונאי שמבין קצת
בחשמל, ואפילו חשמלאי רכב יעזור. אבל התגובה מהצד השני הייתה
לא קוהרנטית, וכללה התייחסויות שונות למרכבות אש שירדו מן
השמים.

האבל הציבורי היה גדול, והפך גדול עוד יותר לאחר ההפצצה
האמריקנית של הכור הגרעיני.

בנאומו ניסה הנשיא האמריקני להסביר את המניעים להפצצה: "חששנו
מכל ההבהרות שקיבלנו לגבי מצבו של הכור, שאמרו לא לדאוג ושהכל
יהיה בסדר, תסמכו עלינו. לכן החלטנו לשלוח חללית מחקר ישראלית.
כשהמחקר האמיתי יהיה שלנו, ומטרתו לבדוק למה בדיוק הכוונה
כשאומר לנו ישראלי: יהיה בסדר. ואת המסקנות הסופיות שלנו אתם
רואים מולכם." אמר והצביע על עיי החרבות של הכור.

ואני אומרת לכם, הכל חרטא. היינו צריכים לחשוד בהם מהתחלה.

האמריקאים האלה, אי אפשר לסמוך עליהם.

(אפריל 2001)