(או: ארבעת סוגי המבט)

"אתה רואה"? שואלים מישהו. "כן, אני רואה". האמנם? האם עצם זה
שעינינו פקוחות והן מכוונות לכיוון מסוים - אומר שאנו גם רואים
את זה בו אנו מביטים?
האם להביט ולהתבונן זה אותו הדבר? ומה עם להסתכל ולראות? האם
אלה רק מלים נרדפות לאותו הדבר? או אולי (כפי שמסה זו באה
להציע) כל מילה מייצגת רובד ורמה במידרג הירארכי דמוי
פרמידה,(שבו שלב תחתון מוביל לשלב שמעליו) והראיה - כאקט שלם -
נמצאת בראש הפרמידה.
אז בואו ונתחיל מהתחלה, ספירת מלאי. מה יש לנו בתחום הפעלת
העיניים? ובכן למעשה אין לנו פעולה אחת אלא 4: הסתכלות, הבטה,
התבוננות וראיה.
יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים - אז אנחנו
רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים ורק באופן
חלקי, הוא ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.
למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל
ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי
לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה - הוא
סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

הסתכלות:
ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי
תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה. העיוור יודע שהוא לא רואה,
ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא
רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא נעשה קבור
במוגבלותו, ללא יכולת  להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא
מכוון כלפיו את עיניו.
עכשיו, זה עובד ככה; הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את
הרוחני. האספקט המכאני שבפעולה הראיה בולם את הרובד הדינמי
החבוי בה.

הבטה:
ההבטה, היא הכוונת העיניים לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של
משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון
מסוים. המסתכל מפספס את זה שעיניו מכוונות אליו, אך המביט כבר
משקיע משהו מעצמו, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו.
המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא
משחררת אותו מעצמו ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה.
יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט -
כלואים. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו מחד ומן
המעטה שלו מאידך. זו הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין
בהם זיק. המבט לא מגייס משהו מבפנים שיחיה בו.
אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות? המסתכל עדיין מלא בעצמו,
המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור
אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו
המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן
מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי
הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של
ההתבוננות.

התבוננות:
כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית.
השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ.
כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה.
המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה
של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא
מתבונן בו.
אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם
מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום. האב
חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה
דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מכוונים כלפיו
עיניינו - משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף אותו: דעות
קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית
ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות - כדי לחלץ
אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך
בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.
דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בגוף של אנשים ולנסות
להבין משהו עליהם דרך הפעלתו. מה אני בעצם עושה כאן ? למשל אם
מביטים באדם המקשיב למישהו הדובר אליו והוא (המקשיבה) עושה זאת
עם יד אחת מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני
של הנחת יד על הפה. והיא נותרת סתמית וחסר פשר ומשמעות.  אך
התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט
כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל - מחלץ מן האקט כשלעצמו את
המשמעות שמסתתרת מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה וכך יצר
מחסום. זו סימבוליקה של מיגננה. הגנה על מה? על מה שיכול לצאת
מן הפה כמובן. ומן הסתם אלה מלים. כלומר  אולי מסתיר משהו שהוא
חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסגירו את מחשבותיו לזולת, או
משהו כזה). וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא
משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב - חילצנו חלק מנפשו של
המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים. וזו
ההתבוננות במיטבה.


ראיה:
בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אך
לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה
האמיתית להתרחש.
הראיה, היא מה שקורה כשאדם המפעיל את עיניו, יוצא למסע מן
ההסתכלות, דרך הההבטה ועד להתבוננות. ואז ורק אז אפשר להגיד
שהוא רואה.

אך לא רק בעיניי, גם באזניים ובפה קורה דבר דומה. ראשית
האזניים: הסתכלות זו שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך
באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של
האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן - מככב. המכאניות עדיין
שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת
לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש
הפעיל. ואז גולת הכותרת;  שומעים, אבל באמת. כפי שבראיה שבאה
לאחר המסע דרך השלושה שקדמו לה - רואים, אבל הפעם באמת.  [1]
ועכשיו הפה; ברמה הראשונה זה להג (או פטפוט), אחר כך כבר
מדברים, אחר כך מתקשרים ורק בסוף משוחחים.
ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים
החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את
הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.
הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו
התודעה.
כשרואים באמת, רק אז יודעים.

[1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה.
שלפני ההארה הוא היה אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה
בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא
עושה את כל אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם
נשמה, רוחניות, הוויה פנימית ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב
שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא
כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.
כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות -
בראיה ולאחר ההאזנה וההקשבה - בשמיעה. האדם באמת רואה והוא
באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית
ותודעתית.

כפי שדיבורים זה לא שיחה.
ושמיעה אינה הקשבה
כך הסתכלות אינה התבוננות.
כששאתה משוחח - אתה נפגש
כשאתה מקשיב אתה קולט ומבין
כשאתה מתבונן - אתה רואה.
וכשאתה רואה - אתה יודע.  
ג.ר.
12.9.2003