שכבתי במיטה.
שום דבר מעניין לא קרה בסביבה הקרובה אליי.
אני העברתי את הזמן במחשבה על החופש:
אני באמת בחופש? או שזה רק מוחי שמתעתע בי?
ואם זה מוחי שמתעתע בי,למה הוא עושה את זה?
הוא לא חלק מהגוף שלי? הגוף שלי לא רוצה בו?

התחלתי לפקפק בקיומי בזמן שזרקתי את כדור הגומי הקטן שלי לתקרה
והוא נפל אליי בחזרה.
פתחתי את הטמבלויזיה ושמתי על חדשות.
לפתע אני קולט שמראים את העיר שלי בחדשות.
"ובכן גדי, הבחור שהמשטרה מחפשת מסתגר בחדרו ולא רוצה לצאת".
"אתה יכול לספר לנו,משה, במה הבחור הזה חשוד?"
"ככל הנראה גדי, הבחורצ'יק הזה התחיל כאמור התחיל לפקפק
בקיומו".
"אתה יכול לתאר לנו איך הוא נראה משה?"
"אני מבקש ממך יונית לא לשאול שאלות שאלות סוטות".
"תודה לך משה. ועכשיו נעבור לחדשות אחרות: אלפיי עותקים של
'תעלומות הבלש שום בעל המום: תעלומת הילדים שלא נראים כמו
ילדים'
נמכרו בחנויות ברחביי העולם. כתבתה של רינה מצליח".
סגרתי את הטמבלויזיה והלכתי להציץ מהחלון: אלפיי ניידות משטרה
חיכו מתחת לבניין.
"בחורצ'יק! אתה מוקף! צא עם הידיים למעלה!" צעק שוטר דרך
המגפון.
"מה קרה?" צעקתי מהחלון "אסור לבנאדם לפקפק בקיומו?"
"לא במדינה שלנו, לפחות כך אני חושב. אם לא תצא, נצטרך לנקוט
באמצעים דרסטים!"
"בואו וננהל משא ומתן! אני אתן לכם את קלפיי היוגי הו שלי ואתם
תעזבו אותי".
"נו קן דו, מן! אתה חייב לצאת!"
"מאדר פאקרס" מילמלתי לעצמי וירדתי אל עבר ניידות המשטרה.
יצאתי מדלת הבניין והלכתי באיטיות.
"חמודיל'ה! כדאי שתזדרז!" צעק השוטר דרך המגפון.
הפנתי לשוטר, השמח לעיד, אצבע משולשת והמשכתי בדרכי האיטית.
התחלתי לחשוב ברצינות על העתיד שלי, בזמן שהלכתי באיטיות:
האם עכשיו יפתחו לי תיק במשטרה? או שאולי הם יתעלמו מזה שהרסתי
תחנת אוטובוס כדי לקחת עצים בשביל ל"ג בעומר?
מה המשפחה שלי תגיד? הם בטח יבטלו את חוג הקרמיקה שלי.
ומה החברים שלי יגידו? אה וואלה....אין לי כאלה.....חבל שלא
השגתי כמה....

לבסוף, הגעתי אל הניידות והבחנתי במישהו מוכר ומכוער
מהשוטרים.
"היי! אני מכיר אותך!" אמרתי אל השוטר המכוער שבא לקראתי עם
אזיקים.
"לא חביבי נתניהו. אתה לא מכיר אותי ולא אף אחד מהשוטרים פה"
אמר השוטר המכוער בזמן שכל השוטרים הסתכלו על שנינו.
"לא אמרתי שאני מכיר את כל השוטרים. אני יודע מי אתה!"
"נו? מי אני?" שאל השוטר בליגלוג.
"אתה ההוא מהזה, נו! זה ברח לי!"
"מה ברח לך? השתן למוח?" המשיך השוטר בדיבור הלגלגני שלו בזמן
שהוא מנסה לשים עליי את האזיקים ואני לא נותן לו.
"אה! אני יודע מי אתה! אתה השוטר הדביל מ'תעלומות הבלש שום בעל
המום: שני האנשים בעלי אותו הגובה'.
יש לי מזל שקניתי את הגרסה לילדים, עם תמונות.
קוראים לך ג'וזף או משהו כזה, ואתה שוטר מושחת ומטומטם!"
"מה פתאום! אתה טועה בכתובת, נערונצ'יק!" ענה לי השוטר
המכוער.
"הוא צודק!" שמעתי קול שבא מאחורי הניידת השנייה שחנתה ליד
הבניין.
הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי שוטר גבוה עם שיער קצוץ, משקפיים
עגולות וסנדלים תנכיות. מיד זיהיתי אותו: זה הבלש שום בעל
המום!
"לאיש הזה קוראים ז'וזף. הוא פושע מסוכן מאוד, למרות שהוא
אידיוט. אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן בהסוואה של שוטר" אמר שום
בזמן שהתקדם אל ז'וזף.
"לעזאזל איתך, שומואל!" רגז ז'וזף.
"אני יודע את התכניות שלך. אתה הצלחת להתחזות לשוטר ואתה רוצה
להפוך את המדינה למדינה טוטאליטרית בעזרת הדלפות של דברים
מטומטמים
לתקשורת והסתה של המשטרה כנגד אנשים שאתה לא מכיר. ובבקשה קרא
לי 'הבלש שום בעל המום'".
"טעות" אמר ז'וזף בהפתעה "אני מכי אותו מאז שהוא היה תינוק".
"איך אתה מכיר אותי?" שאלתי את ז'וזף.
"אתה הבן שלי" ענה לי ז'וזף והמשיך להפתיע אותי "אישתי עליה
השלום נורא רצתה בן, ואני רציתי בת וכשגיליתי שאמא שלך עומדת
ללדת אותך,
החלטתי לעשות מעשה: ביום הלידה, נתתי לאימא שלך כדורי שינה
בטענה שהם כדורים שמרגיעים.
לאחר הלידה, אשתי נרדמה וניצלתי את ההזדמנות כדי לתת אותך
לאימוץ. פחדתי שתשאל את ההורים המאמצים שלך עליי ועל אימא שלך,
אז אמרתי להם לא לומר לך שאתה מאומץ.
לאחר 18 שנים, התחלתי לפחד שתחשוד שההורים שלך הם לא ההורים
האמיתיים, אז החלטתי לגרום לך למות: ניסיתי לעשות מהפכה ולשנות
את השלטון לשלטון טוטאליטרי.
אנחנו עדיין במאבק על השלטון, וברגע שנתפוס את השלטון, נוכל
להוציא אותך להורג על פשע שלא ביצעת.
אני ערמומי מאוד. הצלחתי להסית את השוטרים נגדך ולהדליף
לתקשורת שעשית דברים איומים".
"מה עם אימא שלי ומי זה אתם?" שאלתי אותו.
"אמא שלך מתה ממנת יתר של כדורי שינה. אנחנו חבורה של אנשים
קיצוניים שרוצים להרוג אותך והסניף שלנו נמצא ליד הקניון".
"אה....עכשיו הכל ברור...אתה חתיכת שמוק! אתה צריך לשבת בכלא!"
צעקתי עליו.
"אתה צודק" אמר לי שום "הוא באמת חתיכת שמוק רציני והוא צריך
לשבת בכלא!"
"הוא גם ממש דביל, כי הוא מספר את כל מה שהוא עשה, בלי שנצטרך
לחקור אותו" אמר אחד השוטרים.
"נכון! עכשיו אני יודע לאן אתה הולך" אמר שוטר אחר לז'וזף.
"לאן? למכולת? לקנות קלפים של יוגי הו? לתכנן מזימה זדונית נגד
מקדונלדס?" שאל ז'וזף.
"אתה לא תלמד,הא?" שאל שום בשנינות.
"כנראה שלא. ככה הסופר הפישר כותב אותי. הוא עושה אותי
אידיוט".
שוטר אחד שם על ז'וזף, אבי המרושע, אזיקים, דפק לו את הראש בגג
הניידת וזרק אותו לתוך הניידת.
אני כמובן, שוחררתי לאחר שהמשטרה הבינה שהיתלו בה והוליכו אותה
שולל.
כשחזרתי לביתי, חשבתי לעצמי: השום הזה הוא ממש גיבור! יש לי
מזל שהוא הציל אותי!
אם המקרה הזה לא היה קורה, בחיים לא הייתי מגלה שאני מאומץ
ושאני בן של ארכי-נבל.
למרות, שהיו לי כמה חשדות בנוגע להורים המאמצים שלי. הם לא ממש
נראים כמוני: הם הרבה יותר שחורים ממני.
בכל יום ראשון הייתי הולך לכנסייה, שר שירי הללויה לאל,
ומתפלל.
ולא הבנתי איך זה שכולם שחורים ורק אני לבן...
אבל זה כבר סיפור אחר ששמור לפעם אחרת.