כיום כולם מתלוננים על עבודתם. אף אחד לא אוהב את מה שהוא
עושה. לא פלא שהאבטלה כל כך גדולה. אבל אני יוצא דופן. יש לי
עבודה מאוד יוצאת דופן, והיא גם עוזרת לאנשים אחרים.
בואו, אני אראה לכם מה אני עושה.
רואים את הנער הזה שם? לפני כמה ימים הוא היה נורא מסכן ובודד.
אבל היום הוא כבר לא בודד. והכול בזכותי.
רוצים לשמוע מה קרה? אז תקשיבו. לפני מספר ימים טיילתי לי
להנאתי, כרגיל, וראיתי את הנער הזה יושב על הספסל, ומבע פניו
עצוב מאוד. התיישבתי לידו ושאלתי אותו, "היי ילד, מה קרה? אתה
נראה כאילו קמת על הצד הלא נכון של המיטה."
הנער הביט עליי בפניו העגמומיות והרכין את ראשו.
"נו, ילד, אני לא סובל לראות אנשים עצובים. ספר לי מה קרה
ואולי אני אוכל לעזור."
הנער הביט עלי, ונראה כאילו הוא חושש ממני, הוא בהה באוויר כמה
שניות ואמר, "אוקי, אתה לא נראה כל כך מסוכן. היום הצעתי לנערה
הכי מקובלת בכיתתי לצאת איתי, והיא צחקה מול כל החברות שלה,
ואמרה לי 'נראה לך? יא חנון.' עכשיו אף אחת לא תסכים לצאת איתי
בחיים. אני אמות בתול זקן."
הקשבתי לדבריו בקפידה. השענתי את ראשי על כפות ידי, ואז הרמתי
את ראשי ואמרתי לו, "אל תדאג, חבוב, הכול יהיה בסדר, סמוך עלי.
תנסה מחר שנית להציע לה לצאת, ואני בטוח שהיא תשנה את דעתה."
הנער הרים קווצת שיער שנפלה על פניו והזיזה מאחורי אוזנו. הוא
הסתכל עלי בחוסר אמון ושאל, "בשביל מה? בשביל שהיא תצחק עלי
שוב ואז כולם ידעו שאני לוזר אמיתי? לא תודה."
לא השבתי דבר ורק חייכתי.
הנער קם והלך לדרכו. הצלחתי לשמוע אותו ממלמל, "הילד הזה, הוא
לא מבין כלום. אבל נחמד שהוא ניסה, החמוד הזה."
בטח אתם שואלים אותי, 'זה עבודה?' ואולי אתם אפילו שואלים 'למה
ילד בגילך עובד במקום ללמוד?'
אבל אני לא ילד. אולי אני נראה כמו ילד, אבל אני מבוגר מאוד.
אולי אפילו מבוגר מהאיש הכי מבוגר בעולם. אני עושה את העבודה
הזאת כבר הרבה שנים. אני מומחה בתחומי.
הסקרנים מבינכם בוודאי אומרים, 'נו כבר! תגיע לעיקר! במה אתה
עובד?'
אז אולי במקום להגיד לכם במה אני עובד, אני פשוט אסיים את
סיפורי.
ובכן, לאחר שהנער הלך, הוצאתי את כנפיי ממעילי, והמראתי למעלה.
עפתי לי, נושם את האוויר הצח, עושה סיבובים באוויר כמו הטייסים
המקצועניים (רק כמובן, בלי מטוס), כשלפתע ראיתי אותה. אם הייתי
אנושי בוודאי שהייתי מתאהב בה. מדלגת בצעדים קלילים, שערה
הזהוב מתנופף אל על, עיניה הכחולות בורקות, ואני חושב שראיתי
ניצוץ של תמימות ילדותית בעיניה.
מנענעת את ישבנה בהילוך גאוותני, לובשת גופייה לבנה שלא משאירה
שום מקום לדמיון, וחצאית מיני קצרצרה יותר משתוכלו אי פעם
לדמיין (או פחות).
בקיצור, היא הייתה יפהפייה. הצלחתי להבין למה הנער התאהב בה.
הוצאתי חץ וקשת מתרמילי ובמיומנות של וותיק במקצוע, שילחתי בה
את חצי.
היא לא הרגישה דבר. אך בתוך תוכה משהו השתנה.
המשכתי לעוף וראיתי שוב את הנער. שילחתי גם בו את חצי.
הסתכלתי עליהם מלמעלה. הם רצו אחד לשניה והתחבקו. הרגשתי גאווה
ממלאה את לבי ודמעה נזלה מעיני. הנער הרים את ראשו למעלה,
כשהרגיש טיפה נופלת על פניו.
'בטח איזה ציפור חרבנה עלי.' חשב בלבו, אך לא היה לו אכפת.
הייתה לו הנערה הכי מקובלת בכיתה.
נו, אתם לא מקנאים בי?



נכתב לפני כשלוש או ארבע שנים.....