סיוון אף פעם לא בוכה. היא יכולה להיות מאוד לא נעימה, ואולי
גם תוקפנית לפעמים, אבל היא אף פעם לא בוכה. פעמים רבות בכיתי
לה על הכתף, אחרי הכל היא חברתי הטובה ביותר כבר כמה שנים.
אבל סיוון, אף פעם לא בכתה על כתפי, ובכלל בסביבתי. לסיוון
אין אחים, רק אחות אחת גדולה שברחה מהבית לפני הרבה שנים,
ועברה לגור בעיר הגדולה.  לסיוון יש מאז ומתמיד צלקת די גדולה
בזרועה השמאלית, היא תמיד אומרת שזה מנפילה כשהייתה קטנה...
סיוון לומדת "הגנה עצמית", ולכן תמיד כשיש לה חבלות וסימנים
כחולים בכל מקום שלא יהיה בגופה, היא אומרת שזה בגלל האימון.
יום אחד הגיעה סיוון לכתה עם שטף דם כהה ליד עינה הימנית. היא
איחרה לשיעור, וכשנכנסה כולם הסתכלו עליה בתדהמה, אבל ברחו אל
הסיבה הקבועה של ה"הגנה  העצמית". בהפסקה כולם התנהגו אליה
כרגיל, למרות שאף אחד לא היה מסוגל להזיז את מבטו מהפנס
הזוועתי בעיינה.
היא כל הזמן רצתה להיות לבד. היא התיישבה בשולחן פנוי, שאף
אחד לא ישב לידו, ובהפסקות, הייתה נעלמת בצלצול, וחוזרת דקה
או שתיים לאחר תחילת השיעור, בכדי שלאף אחד לא תהיה הזדמנות
ל"הטריד" אותה בשאלות.
בהפסקה האחרונה שלה יום, סיוון שוב יצאה מהכתב בריצה, אך הפעם
לא וויתרתי, והצלחתי לעקוב אחריה בחשאיות. מרחוק, ראיתי אותה
נכנסת למעבדות הריקות דרך החלון, והתחלתי להתקדם לכיוון גם
כן.  נכנסתי בשקט באותה הדרך שבה היא נכנסה, וחיפשתי אחריה.
סיוון עמדה בחדר-השרותים, ובהתה בפנס שבעיינה. לפתע היא
התחילה לדפוק את ראשה במראה, וצעקה בייסורים:
"אני מכוערת! למה? למה היית חייב להופיע הפעם דווקא בעין?
למה?!"
ופתאום, דמעה גדולה זלגה על ידה שנשענה על הכיור. זאת הפעם
הראשונה שראיתי את סיוון בוכה מאז שהכרתי אותה...
ועכשיו...כן,כן. סיוון בוכה, צועקת, ומתייסרת בכאב רב. לא
יכולתי להתאפק יותר, רצתי אליה וחיבקתי אותה.
הבכי רק גבר וגבר, והשיעור האחרון כבר מזמן התחיל, כך שהיה
שלא נלך אליו.
"את היית פה כל הזמן?" שאלה סיוון.
"כן סיוון". עניתי. "סיוון, מה קרה לך בעין??"
"קיבלתי מכה באימון אתמול." היא ענתה.
"סיוון אל תשקרי לי, אתמול לא היה לך אימון!" הפצרתי בה.
"מה קרה לך בעין סיווני?" שאלתי בשנית. היא חיכתה רגע ואז
אמרה:
"מה שקרה לי כאן, וכאן ובגב!"  הצביעה על מקומות חבולים
בגופה.
"איך כל החבלות האלה הגיעו אליך??" שאלתי אותה.  היא נאנחה
רגע, ואז הורידה את ראשה למטה, ואמרה בהיסוס: " בדרך-כלל ע"י
חגורה". תפסתי אותה בכתפייה, דחפתי אותה בכח על הקיר, הרמתי
את ראשה מהסנטר, ושאלתי אותה בצעקה:
"סיוון, מי עושה לך את כל זה??!!"  "אבא... אבא שלי" היא אמרה
בקול רועד.
עזבתי את כתפייה. זזתי צעד אחת אחורה ממנה, וניסיתי לעכל את
המידע שברגע זה קיבלתי. ניסיתי לעכל את המסקנה הנוראית שאליה
הגעתי. שמאז ומתמיד החבלות שהיו על גופה , היו המכות של אביה.
ושאימוניי ה"הגנה עצמית", מעולם לא היו. שאלתי אותה אם
המסקנות אליהן הגעתי הן אכן נכונות, והיא אישרה את כל הפרטים.
"כמה זמן זה נמשך?" שאלתי אותה חנוקה מדמעות ומבוהלת,
"יותר מ-4 שנים..." היא ענתה לי.
חיבקתי אותה בכאב ובהזדהות עמוקה. "למה לא סיפרת לי את זה אף
פעם?"
-"הוא יהרוג אותי אם יוודע לו שמישהו יודע." היא אמרה בפחד.
חיבקתי אותה בחוזקה.
"זה לא יקרה שוב, אני מבטיחה לך, אפילו לא עוד פעם אחת!"
הבטחתי לה.
"ומה עם אמא שלך? היא יודעת מכל זה?" שאלתי.
ברור שהיא יודעת! אבל אבי כבר איים עליה עם אקדח שהיא לא תפתח
את הפה, כשהיה אותו הסיפור עם אחותי הגדולה."   היא אמרה תוך
כדי בכי הסטרי.
לקחתי את הילקוט שלה, והלכנו אליי הביתה. ישר כשהגענו היא
אמרה שהיא עייפה והיא רוצה להכנס למיטה. בלי אוכל,בלי שתיה.
היא נשכבה על רגליי, וכיסיתי את גופה הכאוב והחלש.
היא התחילה לספר לי את כל הסיפור. 3 שעות ישבנו נעולות בחדרי,
וסיוון שופכת את כל מה ששמרה בביטנה, למעלה מ-4 שנים, בלי
לספר לאיש חוץ מאימה, שהייתה חסרת-אונים גם היא.
"סיוון, אנחנו הולכות עכשיו להפסיק את כל הסיוט הזה אחת
ולתמיד!"
הצבתי בפניה עובדה. -"איך?" היא שאלה. -"ראשית, את מכבה את
הפלאפון שלך, ואנחנו הולכות לחדר-מיון. משם כבר נתקשר לאמך."
לא הייתה לה ברירה,  הפנס ליד העין התנפח, והקשה על ראייתה.
מבית-החולים כבר הודיעו למשטרה, והאב נשלח לכלא לתקופה
ארוכה...
סיוון הפכה להיות ילדה מאושרת, שצוחקת, מבלה, ובוכה ללא פחד
כשמרגישה צורך. היא כבר לא מפחדת שישאלו אותה מה פשר הבכי.
היא כבר לא מסתירה כלום מאיש.
לאחר תקופה לא ארוכה, עברו סיוון ואימה להתגורר עם אחותה
הגדולה בת"א.
וסיוון התחילה חיים חדשים. היא שמחה, גלוייה, ובוכה ללא כל
פחד, כשמרגישה צורך לבכות...