באמת שאין משהו מעניין בטלויזיה היום, נמאס כבר להעביר ערוצים
כל הזמן ולהתשעמם למוות כל פעם מחדש.
חשבתי לצאת החוצה, להינות מהאוויר, מהבריזה הקרה שמלטפת את
הפנים ולשבת על הדשא, שם ליד המדרכה והתחנת אוטובוס, עם דניאלה
ואדם, ששלושתנו נשב כמו תמיד ונצפה באנשים, כמו לצפות בטלויזיה
רק שבזה יש חיים, רואים אנשים אחרים כל הזמן, אבל גם 'כוכבים'
שעולים לאוטובוס מדי יום באותה שעה, כמו דמויות שלעולם לא
משתנות, אנחנו יושבים ומצחקקים עליהם, כל אחד והצורה המוזרה
שלו, כל אחד עם הבעת פנים שונה, שלעולם לא משתנה, דניאלה כל
הזמן מחכה לאנשים חדשים, אנחנו קצת מצחקקים עליהם, ואדם...

עכשיו יש פיגוע בטלויזיה, עוד אחד... זה נראה כאילו כל יום יש
פיגוע, עוד אנשים מתים, זה כבר לא מעניין, זה קיטצ'י, בכל פעם
שיש פיגוע אני מעביר ערוץ, זה מזכיר לי יום פורים אחד מלפני
כמה שנים טובות, יותר משאני יכול למנות על יד אחת, בו היה
פיגוע, ובבית הספר אף אחד לא בא מחופש והושיבו אותנו במעגל
ודיברו איתנו על זה, היום בבית הספר מדברים על איך שהילה זרקה
את עומר, על הגדלת החזה של מור...
זה כבר קיטצ'י, זה אאוט.

אדם לא צוחק על אנשים, כלומר, גם אני ודניאלה לא, אבל מותר
מרחוק. אדם לא צוחק גם מרחוק, הוא מתעניין בהם, מנסה לחקור
אותם דרך תנועותיהם, הידיים המתדלדות ברוח, השיער שאומר על
האישיות... אז דניאלה ראתה מישהו עם הבעת פנים שונה, תנועות
גופו קפואות, וידיו מקפיאות, ואז ראינו הבזק של אור.

אני מנסה להעביר ערוץ אבל אני פשוט מרותק למסך הפעם, זה לא
כאילו אני לא מנסה, אני כבר רגיל לכל הריטואל הזה, כל הזמן
אותו הדבר, הנה באים מד"א, וגם המשטרה, אני שואל שניה את
דניאלה אם היא מצליחה לראות אותם שם במרחק אבל היא לא עונה,
כנראה שהיא שקועה מדיי באורות המהבהבים, גם אדם לא עונה לי,
הנה באים הצלמים, עוד לפניי שהגיעו מד"א, לפניהם אני רואה
מישהו גוסס מבקש עזרה, הוא מדמם מהצוואר, הצלם מצלם אותו
בפרטים, הוא כבר מת, אני עדיין מנסה להעביר ערוץ אבל אני חושב
שהשלט מקולקל...