תמיד כשאני מחכה למשהו, יש לי הרגשה של עצב בפנים, בבטן. עצב
כי אני יודעת שבקרוב זה יגמר, עצב כי אני יודעת שאחרי הכל
יוותר בי חלל שחור ענק כזה, שאני לא אוהבת.
ואז הגעתי, אחרי יום מורט עצבים, ונסיעה שנדמה היה שנמשכה נצח.
ופתאום - לא רציתי בכלל לרדת מהאוטו... רציתי להישאר שם -
במושב הנוח, ליד החברות הטובות שלי, מוגנת ממך... כל כך
התגעגעתי אליך וחיכיתי לזה, שהייתי בטוחה שמשהו כבר יתקלקל...
אבל אז החברות שלי כבר ירדו מהמכונית, ואילצו גם אותי לעזוב
אותה. כדי להימנע מהמבט שלך חיפשתי מישהו אחר, להיתקל בו קודם,
והם באו - שניים, ופרקתי עליהם את כל הפחד. ואתה עוד עמדת שם,
קצת מרוחק, כאילו לא שומע את צעקות השמחה שפקעו מפינו, ואז גם
התחלת להתקדם בצעדים קטנים ואיטיים, ואני, שככלות הכל לא
יכולתי לשאת את המרחק והזמן שעבר, רצתי אליך, וחיבקתי אותך.
ולא רציתי להרפות.




מוזר לי עכשיו.




6.9, יום אחרי, או יומיים, תלוי איך מסתכלים...