"אני רוצה שמישהו יצליח לאהוב אותי", אמרתי בעיניים יבשות,
"אתה יודע מה, שלא יאהב, שלפחות יחבב. מישהו שכשהוא יראה אותי
יעלה חיוך, לא, לא, שביב קטן של חיוך יספיק או לפחות מחשבה
טובה. אתה יודע מה, אני אסתפק במחשבה טובה.", המשכתי, הגשם לא
ירד ואיתן גם הדמעות שנשארו שקועות עמוק עמוק אי שם במעמקי
הגוף וישמשו בקרוב כזיעה קרה של לפני העלייה לבמה. קשה להיות
שחקנית, לרגש תמיד, שלא תבינו לא נכון, המונולוג הזה כתוב
בצורה נפלאה, אבל הקהל רעב הוא שמע כבר את כל המונולוגים האלה.
היום שחקנים, כדי לרגש באמת חייבים להתייפח ממש, אבל לי זאת
בעיה. אני יכולה לפרוץ בצחוק כשיסמנו לי, אבל לבכות אני לא
יכולה, מבחינה פיזיולוגית זה כבר בלתי אפשרי בשבילי וזאת גם
הסיבה שלא התקבלתי עד עכשיו לאף תפקיד ראשי. תמיד היו אומרים
לי שאני שחקנית עם כשרון עצום, אבל כל דמות ראשית בוכה מתישהו
ומי שלא יודע לבכות, יש לו בעיה. אז יש לי בעיה. חלק מהבעיה
נפתרה אומנם, קיבלתי לא מזמן תפקיד ראשי במחזה שנקרא "דמות
באפלה", דרמה מסתורית מאת המחזאי המפורסם ג'ורג' פיניקס.
הזדמנות שכל שחקן מחכה לה, ואני קיבלתי אותו בגלל הכשרון העצום
שלי, כמובן. אבל עכשיו אני בבעיה אתם מבינים, אני צריכה לעלות
לבמה בבכורה בעוד שבוע, אבל עדיין לא הצלחתי לבכות, כל יום אני
מתאמנת שעות על המונולוג הזה ומנסה לפתוח את הברזים, אבל עדיין
לא הצלחתי להישפך. אחרי ניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים לרגש
ולהמיס את לבי כדי שאוכל לבכות, נכנסתי לסוברו האדומה הישנה
שלי והתחלתי לנהוג ולחשוב. איך כל הקריירה שהייתה יכולה להיות
לי יורדת לטמיון ואיך שהחיים שלי נהרסים ואיך שאפילו על זה אני
לא מסוגלת לבכות. ואז בכל סערת המחשבות הזאת עלה בי דיכאון
ישן, נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם חבר ילדות שלי בכיתה י', בזה
אני בטוחה כי השיחה הייתה על משהו שקשור לתיכון ושטויות של
מתבגרים אני יודעת, אל תדאגו אני לא יתחיל להתיש אתכם בהחלטות
הטיפשיות המיותרות האלו של שישיסטית שחושבת שהעולם יתמוטט אם
היא לא תיבחר במקצוע הנכון, אני פשוט לא זוכרת אפילו מה בחרתי,
אבל תיאטרון היה בהחלט אחרון בסדר העדיפויות שלי. מה שאני כן
זוכרת, זה את השיחה שנוצרה מזה, הייתי נורא מדוכאת שלא מצאתי
אף תחום שיעניין אותי אפילו ואיכשהו הגענו לנושא שתמיד מגיעים
אליו מתבגרים, כמה שהחיים שלי לא פיירים. תראו, אני יכולה
להבין את הילדה שהייתי אז, את מה שהיא חשבה ומדוע, בגיל 14
וחצי אבא שלי נפטר, ואני פשוט לא השלמתי עם זה והרגשתי תמיד את
המועקה הזאת של כמה שאני סובלת, וכמה שיש אנשים שמקבלים הכל,
ואיך שאני לא מקבלת כלום ויכולתי להתלונן ולהתבכיין על זה שעות
פשוט. וכך גם עשיתי עד שהידיד הזה שלי אמר לי משהו, אני לא
יכולה להצביע על משהו מסוים, אבל היה משהו שפשוט גרם לי להזיל
דמעה (הדמעה היחידה שאי פעם שטפה את לחיי). לא מה שהוא אמר גרם
לזה, אלא המחשבות ובעיקר ההבנה שבאה בעקבות השיחה, אני זוכרת
כמה זה ריגש וניקה אותי שפשוט הייתי חייבת לכתוב את זה, בשביל
הפעם הבאה שאני יתחיל להתלונן על כמה שאני מסכנה ואומללה,
חשבתי שזה יועיל וכנראה שצדקתי. ניסיתי להיזכר איפה הפתק ההוא
כי פשוט הייתי בטוחה שלא זרקתי אותו, תיארתי לעצמי שהוא בבית
הישן שלי באחת המגירות. מיד הסתובבתי ופניתי במהירות לכיוון
הבית הישן, הבית של אמא.
כשהגעתי ישר שלפתי את המפתח הורוד הישן שלי, אמרתי שלום יפה
לאימא שראתה טלוויזיה בסלון ומיהרתי למעלה אל חדרי הישן, פתחתי
את קופסא המתכת הישנה שבה הייתי שמה את כל הדברים שלא רציתי
שאימא שלי תדע שקיימים, ושם זה היה, הפתק, צהוב ומאובק, פתחתי
אותו ובכתב חרטומים ההולם את הילדה העקומה שהייתי היה כתוב:

" כן, יש לי משהו... אז מה אם אבא שלי מת ואימא שלי לא יודעת
מה לעשות איתי עכשיו כשהיא לבד, אז מה אם אני לא יודעת מה אני
רוצה מעצמי מאחרים, מהחיים... יש לי בית, לא היה לי חסר שום
דבר חומרי, אני בריאה אני הולכת לבצפר הכי טוב, יש לי כמה
חברים... אני יכולה ללכת וגם אם לרוץ זה קצת בעיה זה עדיין
אפשרי... אני יכולה לשמוע ולהשתמש בידיים שלי לכל מה שבא לי
(גם אם זה לא תמיד יוצא כמו שציפיתי)... אז עכשיו יש לי את כל
אלה... ובעתיד מי יודע אולי אני אמצא משהו שאני טובה בו, משהו
שאני אוהבת לעשות, אולי כיוון וגם אם לא... יש לי כל כך הרבה
שמה שאין לי נהיה חסר חשיבות... כי יש לי את היכולת לחייך כל
יום לפחות על אחד מהדברים הללו..."

כמה צפוי, אבל כן, בכיתי, פשוט ככה. לא על הילדה האומללה
והדיכאונית שהייתי ולא כי הייתי נערה אינטליגנטית במיוחד עם
כישרון כתיבה יוצא דופן ומרגש, אלא פשוט בכיתי על הילדה
שהייתי, על איך הקטע הפשוט והקצר הזה פתר לי ועזר לי כל כך.
תקראו לזה איך שאתם רוצים אבל את המונולוג שלי בהצגה עשיתי
,בלי להשוויץ, הכי מדכא ומרגש שאפשר, לא חשוב מה המבקרים
חושבים, יש לי די והותר כדי לקום בבוקר עם חיוך ודמעות
בעיניים.