בגיל 20 הבנתי לראשונה שאני אפס, או יותר נכון, הסכמתי להפנים
את העובדה.

חשוך בחדרון הקטן בו אני יושב על מכסה האסלה, רק נר קטן שזה
עתה הדלקתי, מאיר רדיוס קטן סביב ה"מאפין" עליו הוא ניצב.

שנים נמנעתי מלהצהיר את מה שכבר ידעתי, היה לי ברור שאני לא
אעמוד במעמסה. שוב ושוב הצבתי "אתגרים" ומה שאהבתי לכנות
"אפשרויות שיפור" לי ולסביבה שלי, אבל שוב ושוב לא הוזמנתי
למסיבה שידעתי על קיומה, לא הוזמנתי לסרט שכולם הלכו, נזרקתי
ע"י בנות אינספור עוד לפני שידעו את שמי.

השעווה שעל הנר נמסה קצת והטיפות הראשונות כבר הפכו חלק מהעוגה
האישית הזו לבלתי אכילה. אף פעם לא הבנתי למה מעצבים את הנרות
האלה בצורה המסולסלת שלהם.

אני לא טיפש מיוחד, או מכוער במיוחד, גם לא נמוך או גבוה באופן
קיצוני, לא שמן או רזה, גם לא קיצוני בדעותיי ובהתנהגותי,
לדעתי... בגיל 20 הבנתי לראשונה שאני לוזר, או כאמור, רק
הסכמתי להפנים.

הנרות האלה נגמרים ממש מהר, או שאולי זה רק הנר הזה ספציפי היה
מיועד לחיים קצרים במיוחד. הנר כבר כמעט בחצי , אני מחכה שהוא
כבר יגמר.

אף אחד לא הגיע ליום הולדת ה-20 שלי, לא החבורה המצומצמת, גם
לא אלה ששמרתי איתם על קשר מהתיכון. אפילו לא חברים מהצבא
-הנחמדים מביניהם התחמקו עם תירוץ נחמד, השאר לא טרחו להודיע.
בהתחלה חשבתי שהם עושים לי מסיבת הפתעה או משהו, אבל ידעתי
היטב שזה לא נכון.

כבר שעתיים שאני מחכה. אני יושב בחדר השירותים הקטן בבית שלי,
על מכסה האסלה הסגור. מול החזה אני מחזיק ביד שמאל עוגה קטנה
מכוסה בשעוות נר שמראה סימני גסיסה, וביד ימין, שמוט לצידי,
אני מחזיק אקדח 9 מ"מ משומש עם מספר מחוק שקניתי בטייבה ב-1500
שקל, עם מחסנית ריקה ב"הכנס" וכדור אחד דרוך בקנה. הנר עכשיו
כבה. אומרים שזה אקט של טירוף וחוסר שפיות רגעי אבל תסמכו עלי,
השקעתי בזה מספיק מחשבה ותכנון, אין פה שום אלמנט של פזיזות.

הטקס נפתח בצלצול שעון הגונג שבסלון בצליל אימתני, ועוד אחד,
ושוב. אני בוהה קדימה אל תוך החלל השחור ופתאום הכל נדמה
בסלואו-מוושן, העפעפיים ממצמצות בכבדות ונפתחות באותה מידה,
גונג נוסף נשמע באריכות ברחבי הבית, אני שואף אויר בכמות רגילה
אבל נדמה לי כאילו אני מתמלא יותר.
ועוד צלצול, העשירי במספר - מהדהד לאיטו את דרכו לאוזניי. אני
מניף את יד ימין ומצמיד את קנה האקדח הקר לרקתי. לראשונה מזה
זמן רב אני יכול להרגיש את הניצוץ הזה בעיניי. אושר - אולי
לראשונה, עוד צלצול נשמע. החזה נפוח, העיניים מבהיקות בחלל
השחור ואני סוחט את ההדק לאט.
האויר מתרוקן ממני בצליל אנחת שמחה. שעון הגונג סיים את מלאכתו
והספקתי לשמוע את הטון ה-12.
כך חלפו 20 שנות סבל - מעניין מתי ימצאו אותי.